את שחר (שם בדוי, כמובן) פגשתי בראשית ימיי בכלוב, לפני שנתיים וקצת. הוא היה אחד הראשונים ששוחחתי איתם ושנפגשתי איתם, ולמדתי ממנו המון על יחסים בדס"מיים, במיוחד על חשיבותם של תקשורת ואמון.
שוחחנו המון בסקייפ, והוא גרם לי להרגיש הכי טוב בעולם, רגועה, בטוחה בעצמי. הוא שחרר בי קצת סדיזם ואת חיבתי לשליטה מרחוק, לא במובן של סייבר אלא במובן של להיות שם אצלו בראש גם כשאני לא מחוברת לצ'אט או לסקייפ. הוא העמיד את עצמו לרשותי באופן כן ועמוק, וכל מי שנמצא בכלוב יותר מחצי שנייה ידוע עד כמה זה נדיר ומחייב אומץ. בואו נגיד שפחד ממחוייבות לא היה לו.
ספיופיל הוא מי שנמשך מינית לאינטליגנציה, ושחר הוא ספיופיל בכל רמ"ח אבריו (ובמיוחד באחד מהם). ולכן, למרות שיפהפיית הדור אני לא, אלוהים בחסדה לא הותירה אותי נטולת מוח לחלוטין (רק קצת בחזית ההתמצאות במרחב וכל מה שקשור לחוש טכני). בשבילו זה הספיק כדי להפוך אותי להתגשמות הפנטזיה האולטימטיבית שלו.
ואז נפגשנו. והיה מוזר. לא זרם. I went through the motions, אבל זה לא היה זה. אני אפילו לא זוכרת את פרטי המפגש, רק שהיה מאכזב.
מאז יוצא לנו להיתקל זה בזה בצ'אט מדי פעם, לא בתדירות גבוהה, והיום זה קרה שוב. ושוב יצא שהגעתי לתובנות אישיות וכלליות מהשיחה הקצרה איתו. מורה טוב, מורה לחיים. הוא זוכר אותי לטובה ומצטער שזהלא הלך בינינו. גם אני, אבל עכשיו אני כבר במקום אחר. עם אותו אחד כבר שנה ועשרה חודשים. וטוב לי איתו, ואני לא רוצה או צריכה עוד, פוליאמורית בלאי שכמותי.
אז שחר, יקירי, תודה ענקית לך על הכל. כפי שאמרתי לך, מי שתזכה בך תהיה חתיכת אישה בת מזל ומאושרת. אין הרבה גברים כמוך בכלוב ובכלל, שמוכנים להתמסר ולהתחייב וחושבים ומתחשבים. מחכה כבר לגלגול הבא, שבו שוב יהיה לנו סיכוי להתחיל מחדש.