אמש נפגשתי עם מישהו בן 23. אנחנו מדברים כבר חודש וחצי, דווקא לא פה ואני גם לא מכירה אותו מפה.
הוא היה אצלי שעתיים וחצי, והחיוך לא יורד לי מהפנים עד עכשיו. כזה חמוד, פנימית וחיצונית. למרות שאנחנו לא מסכימים בהרבה דברים, הכימיה הבסיסית שם. הומור פסיכי, זרימה הדדית. טווינו סיפור על כך שבן זוגי ואני מבתרים גופות של מבקרים תמימים, שותים את דמם ומאפסנים את הגופות בתא המטען של רכבי, אבל בגלל שהרכב שלי קטן, אנחנו עושים את זה רק למבקרים קטני קומה.
15 ס"מ זה כל מה שמפריד בינך לבין המוות, אמרתי לו. שנינו הסכמנו ש-15 ס"מ זה מכובד.
זה בסה"כ מפגש השליטה השני שלו. מקווה שנשאר לו טעם של עוד. לאו דווקא ממני. הוא גר רחוק ולא ממונע, ואני בתקופת לחץ היסטרית בעבודה.
חצי מהמפגש היה סשן, והחצי השני היה שיחה. בעשרים הדקות האחרונות לא התאפקתי ומזמזתי אותו. כזה חמוד.
למה אי אפשר שיהיה ככה עם כולם? כימיה מינית, אישיותית, צחוקים וזרימה, שילוב של אישיות פרחחית, חצופה ואפילו ביקורתית עם צייתנות מינית ובעיקר עניין הדדי.
שבוע טוב, כלוב.
