בלוג עם שם מתוחכם כלשהו

הוא סישן לי את הלב. 

מצבט פטמות אחד על אבי העורקים. השני על הרגש. 

ו-ללחוץ. 

אין לי חמצן מנטאלי. 

ו-לשחרר. 

אווץ'. 

עכשיו אני מסתובבת עם סימנים כחולים על הלב. 

נזכרת בבוקר הזה אחרי מסיבת הbdsm הראשונה שלנו, 

"את מכירה את הבדיחה הזו?" הוא שאל, גורב גרב נקיה בחדר מטונף במוטל במרכז העיר. 

"לא" עניתי מתוך אקסטזה. סתם אקסטזה של להיות איתו. 

"מזוכיסט אחד ביקש מסדיסט להכאיב לו. אז הסדיסט ענה 'לא'.."

הוא מחייך. 

חיוך מושלם כזה שיש רק לאנשים ממש טובים. 

מה עשיתי שמגיע לי כל האושר הזה? 

מה. לעזאזל. עשיתי.