לפני 8 שנים. 23 באוקטובר 2015 בשעה 19:38
הרגע הזה בו הכל מתפקס למשהו ממוקד, חד, מרוכז,
ויחד עם זאת הכל נרפה, משתחרר, מתעצם, מתפשט.
הרגע הזה בו אין כלום פרט ל- "זה",
ויחד עם זאת יש בו כל כך הרבה.
הרגע הזה בו אני הכי מנותקת מהעולם,
ויחד עם זאת הכי מחוברת, לעצמי.
הרגע הזה בו משחררת שליטה בעצמי,
ויחד עם זאת שולטת בסיטואציה.
הרגע הזה בו החייתיות גוברת על הכל,
ויחד עם זאת יש בו רכות אנושית.
הרגע הזה בו כל הגוף נמתח,
ויחד עם זאת משתחרר.
הרגע הזה שהוא שיא השיא,
ויחד עם זאת הסוף.
הרגע הזה שלא ניתן להגדיר במלים,
אני אוהבת אותו.
