הבל הבלים אמר קהלת, צדק!

אחרי שדיברנו כל כך הרבה.

אחרי שלמדנו אחד את השנייה.

אחרי שסיפרת לי את הרצונות הכי כמוסים שלךָ.

אחרי שלמדת אותי.

אחרי שלמדתי, קצת, אותךָ.

אחרי כל זה.

אל תבקש ממני לדרוש ממךָ.

לאט לאט אתה תעשה את זה לבד, לא כי אני אמרתי, כי אתה רוצה.

בזמן שלךָ, יש לי סבלנות. 

המבט שלי מלווה אותךָ בדרך.

בזמן שלךָ, יש לי סבלנות. 

אתה תגיע ממקום של רצון, לא של כפייה.

בזמן שלךָ, יש לי סבלנות. 

אתה תגיע ממקום של השלמה, של כניעה בלי קרב, לא של שבירה.

החתיכות שלךָ לאט לאט מסתדרות, בקצב שלהן. מתחברות בלי צלקות.

כי המקום הזה, שאתה רוצה להיות בו, ואני שם מחכה לךָ,

הכי נכון כשאתה שלם, לא עם "פצעי" מלחמה.