הבל הבלים אמר קהלת, צדק!

1992

לילה, האקס המיתולוגי (כשהיה עוד לא אקס), דופק בדלת, בשקט, מהוסס,

גורר אותי למדרגות הכניסה לבית, מתיישבים יחד, הוא שם יד על הכתף, ואומר לי.

אני בוכה.

הרבה.

הוא מנחם.

יחד הולכים לאסוף עוד חברים,

לשבת.

לבכות.

1994

בבית, חדשות, דיווח על התקלות בלבנון,

תמונות גופות מובלות למסוק.

הוא חוזר הביתה.

תחושת בטן מוזרה, מועקה.

הוא משלנו?

למחרת השם מופיע.

והלב נשבר.

2003

עוד פיגוע, עוד אחד, ועוד אחד.

והראש נאטם והלב נכבה.

במיטה בבוקר עם חדשות, והשם הראשון, מעיר אותי לחלוטין.

מזניק אותי, מפקס, מפרק אותי לחתיכות.

נסיעה טרופה, ירושלים, הרצליה, אשקלון.

הקול שלה מקריא קדיש יתום על אחותה גומר אותי.

מניין פגיעות - 3.

הלוואי שלא יותר!