אוהבת

אין דרך לכלוא ציפור שעפה במחשבות

כאשר מאפשרים

לשדים הנסתרים

לצאת מחביונות הנפש

ורוקדים איתם ברפש

עד זוב מוגלה ודם

במיצוי כל ייעודם

לבסוף מסופקים

מאיתנו מתרחקים

רבי ירמיה ישב עם חכמים בסוגיית גוזל שנמצא לבד בשדה.

לדעתם אם היה קרוב עד חמישים אמה לשובך יושב לבעליו.

אחרת המוצא זוכה, כי הגוזלים מגיעים רק עד המרחק הזה.

שאל אותם מה אם רגלו האחת של הגוזל מצד אחד של קו

חמישים האמה, ורגלו השנייה מעבר לו? לקחת או להחזיר?

גירשו אותו מבית המדרש. ואל יהא הדבר קל בעינינו, הצעד  

חמור. רבי אליעזר שנודה בהזדמנות אחרת אמר על מוקיעיו

"תמהני אם ימותו מיתת עצמם". בהם רבי יהושע ורבי עקיבא

מעשרת הרוגי מלכות. לפי האגדה יש קשר בין הנידוי למותם.

אף על פי כן סילוק רבי ירמיה התקבל בפשטות, מאיזו סיבה?

רבי ירמיה אמר לחכמים, רבותי, אין לכם אפשרות לקבוע גבול.

וכי לכל הגוזלים יש את אותו כוח? אי-אפשר לבדוק את כולם.

כל גבול שמציבים יכול לגרום לעוול מציאותי בחלק מהמקרים.

החוק מתייחס למה שבגדר הסביר, זה לא בהכרח אבסולוטי.

שאלתו קוראת תיגר על עצם האפשרות ליצור כללים לאחרים.

כך שמט רבי ירמיה את הקרקע עליה עמד בית המדרש כולו.

מי שסבור שאין מקום לאף חוק, אין לו מקום בין פוסקי החוק.

מחיר עולם בלי גבולות הוא העדר של סדר ומשמעות ערכית.

לא תמיד מי שקובע לנו צודק. תמיד צודק שיש מי שקובע לנו.

תלמוד ירושלמי נזיקין בבא בתרא ב' כ"ג ב':

"תנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואף על גב דאיכא אחרינא דנפיש

מיניה בדליכא אי הכי אימא סיפא חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו ואי דליכא ודאי מההוא נפל

הכא במאי עסקינן במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' בעי ר' ירמיה

רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה מהו ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא".

שבת שלום

בלוגי הוא המקום הראשון

בו התמקדתי בכתיבה אישית

עד אליו כתבתי בהזמנה לאחרים

כעת מתחילה נדבך אינטימי ומרתק

המילים שלי יוצאות ממני לעוד מקומות

המחשבות לכיוונם נודדות ובמקביל

יש מיעוט ניכר בכמות הפוסטים

אולי באופן זמני עד שאתרגל

בשני ערוצים להתערטל

מאותגרת ולא מסתדרת.

מנסה להעביר טקסטים מפוסטים שלי בכלוב לוורד.

הקופי פייסט מזיז את הנקודות מצד ימין לשמאל, למשל מזה לזה:

פשוט טוב לי איתי.

.פשוט טוב לי איתי

בנוסף הטקסט מתנהג כאילו הוא עובד באנגלית בהיפוך כיוון,

מה שמביא לכך שהעריכה שלו כה קשה שעדיף להעתיק ידנית.

יש פתרון?

תודה על העזרה!

מרענן להכיר את מי שלא התחבר

לחברה של החבר של החברה של החבר

מרגש לגלות שגם עם הדמות הרגילה שלנו

בני מיננו מגלים אותנו

נעים לכתוב בלי לחשוב

מה יחשבו עליהם

ומה הם יחשבו

ציצים לצד ימין

{{

ציצים לצד שמאל

}}

ציצים ענקיים שהפטמות

שלהם נוגעות

}{

מי אמר שבלי מינוי

אי אפשר לשים בבלוג תמונות?

חושבת מחוץ למסגרת

נשיקות

}{

האגדה התלמודית מספרת על רב אדא בר אהבה שראה
בשוק אישה כותית, גויה, לבושה בבגד אדום ככרבולת.
חשב בשוגג שהיא יהודיה וקרע בכוונה את בגדה מעליה.
משהתגלה שאינה יהודיה שילם ארבע מאות זוז שביישה.
לפי הסיפור לו הפשיט בפומבי את בת ישראל היה צודק.

האיסור ללבוש בגדים בצבע אדום אולי נשמע לנו מפתיע.
רגילים לראות עלמות דתיות רבות העוטות ומתקשטות בו.
הציווי עתיק וכיום כבר אינו רווח בקרב הדתיים הלאומיים.
במגזר החרדי שומרים עליו יותר ולנשים המחמירות שבהם
אין תכשיט ומוצר קוסמטי כזה, גם כשיש בצבעים אחרים.

מה כל כך נורא בצבע האדום? אומרים שהוא מאד בולט.
מוטב לאישה היהודיה הצנועה להימנע מלמשוך עין גבר.
בעיני זהו הסבר חלקי בלבד. הרי מותר לנשים, גם אלה
החרדיות הנמנעות מכל שמץ אדום, להתהדר בזהב נוצץ.
לענוד עדיים כבדים משובצים וקורצים ולא נגיעה אדומה.

הבולטות היא רק תחילת הסיפור, מציעה את ההמשך.
בטבע בקרב בעלי החיים הזכר מתקשט ללחימה ולחיזור.
מובן, הרי שני הכוחות הללו הינם בדרך-כלל בשליטתו.
בקרב בני האדם הכוח הפיסי הבולט מאפיין את הגבר.
עם זאת האישה המתקשטת מבטאת את כוחה המיני.

הקישוט הדרמטי והמשמעותי מכולם הינו הצבע האדום.
בעיני הסיבה פשוטה, זהו צבע איזורי המין של הגוף.
שפתיים, פטמות, כוס, גוון העור המסמיק בעת ריגוש.
היהדות המגבילה יותר את כוחה של האישה מתנגדת.
רואה הבגד האדום שעליה כסמרטוט מיני וכוחני אדום.

כעת ניתן להבין מדוע רב אדא באגדה הינו בר אהבה.
בסיפור הוא פועל להבטיח שכוח האהבה המיני יישאר
בשליטת הגבר היהודי ולא תשתמש בו אישה יהודיה.

תלמוד בבלי זרעים ברכות כ' ע"א:
"הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות
לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם
קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה
בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון
אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

שבת שלום