אוהבת

מקור התמונה

העצם שהכי

אוהבת להתבונן בו

הוא זיקי האור

המרצדים

בסדקי זכוכית

כשקרני השמש

מתרכזות

במפגש בין מה

שהטבע יצר

והאדם שבר

בשיוך עובר

משהו מזרם האהבה 

בעוד סדק שנחרץ בי

והניצוץ שבוקע 

כל-כך יפה

שאני מסכימה

שזה שוב

יקרה לי

ספייס יקרה

המילים שכתבת נמצאות במקום שאי-אפשר למחוק אותן ממנו

הן חקוקות בלבבות רבים שמרגישים ואוהבים אותך

איתך

מה שנעשה לך נחות, שפל ופלילי.

כל מי שיקרא את דברייך ידע שפשעים מוקעים.

מחבקת ושולחת את אהבתי.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=531197&blog_id=84556

האגדה מספרת ששתי זונות גויות נישאו לשני יהודים חשובים. הראשונה היא רחב.

לפי המדרש הייתה בת עשר בצאת ישראל ממצרים. במשך ארבעים השנים

שהסתובבו במדבר, כל שר ונגיד עשו עליה סיבוב. בגיל חמישים התגיירה. לבסוף

הפכה לאשתו של יהושע בכבודו ובעצמו. בין צאצאיה שמונה כוהנים ושמונה נביאים.

הזונה השנייה הייתה יקרה מאד. ארבע מאות זהובים עלה הביקור אצלה. אחד מתלמידי

רבי חייא נסע הרחק כדי לבעול אותה. הציעה שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב,

עליה חיכתה עירומה. טיפס ביניהן על סולמות. כאשר הגיע הזכירה לו הציצית שאין

לעשות כן. הזונה מאד התפעלה. ביררה מיהו ומאין בא ונסעה בעקבותיו.

באה לבית מדרשו של רבי חייא. הסכים לגיירה והתחתנה עם התלמיד. נכתב שמצעים

שהציעה לו באיסור הציעה בהיתר. כפי שאמרה לי חברה, אפשר לתאר היום זונה

מפורסמת שניגשת ומבקשת לדבר עם ראש הישיבה? צודקת, רב מעלה על דעתו

להינשא לזונה שעלו עליה? ידעו אותה וידוע שאינה הכלה הבתולה המהוללה?

מסתבר שפעם התייחסו פחות ללחשושים של אנשים ויותר לפה וללב המדברים בעד עצמם.

קיבלו את האדם שבזונה והזונה שבאדם.

רבי נתן מברסלב:

"העיקר שאתה תאמין בעצמך, כמו שאני מאמין בך,
שיש ביכולתך להתחיל התחלה חדשה".

שבת שלום

כנערה קצוצת תלתלים

קראתי לעצמי כבשה שחורה

כינוי החיבה האישי שלי

שיננתי את האימרה

של הארלן אליסון

"את דרכי הקיצור בהרים

מצאו העזים החולות

אלה שלא יכלו

להמשיך עם העדר"

נדדתי

הסבים והסבתות שלי עלו בצעירותם לפני השואה.

יש שבכו עליהם כמו הלכו לבלי שוב לארץ גזרה.

משפחותיהם הגדולות והתוססות נותרו באירופה.

כמעט כולן עלו בעשן.

הבאים לכאן בשיבה טובה הלכו לעולמם.

החלק הרחב במצבותיהם מוקדש לשמותיהם.

בחלק הקטן המאונך בקדמת התיבה חקוקים

שמות הנרצחים, יד-ושם.

קבר אבי ז"ל, יליד הארץ, שוכן ליד קבר הוריו.

רק שמו מופיע במצבה, החלק הקטן שם ריק.

אשרינו שזכינו לחיות במקום בו גם במותנו

זכרנו הוא בפני עצמנו.

המקומות בהם הולכת לאיבוד

ולא כדי למצוא אותי

עד כמה שזה יישמע פרדוקסלי, אני שבאתי ממשפחה מסורתית/אורתודוכסית/שמרנית ועוד המון דברים

עם סיומית, נצר לפורצי דרך שקטים. צלחו את החיים כספר עם דפים סודיים. ביניהם סבי ז"ל, חסיד גור.

זוכרת את עצמי עוקבת במבטי אחרי סבא, עיניו הרושמות ושפתיו השומרות. גוש כוח עצור שתמיד מנתב,

לעולם לא מתפרץ. חשבתם לא כמו לבה מהר געש? סילון מים מגייזר? ובכן, אפילו לא כאד מכוס תה.

סבא נהג לומר שצריך להקפיד שהבית ישרת את האדם ולא האדם את הבית. המעון הצנוע זכה לחתימת

ידו המוכשרת. כך יצר מעץ כוננית לאמבטיה וסבתא ז"ל תפרה לה וילון. הייתה להם חלוקת תפקידים.

אפילו במטבח, ממלכתה האגדית של סבתא, היה שמור לסבא דבר קבוע. מדי שבת בשובו מתפילת

שחרית בשטיבל חתך את הבצל לציב'לה. סלט בצל קצוץ דק, ביצים שנמעכו במזלג, שמן, מלח ופלפל.

את קרש החיתוך והצלחת העמוקה שלף ממדף הארון הלבן. את הסכין הישנה עם קת העץ הוציא מהמגירה

הקטנה העליונה. הבצל הגיע מהמחסן בחצר. גדול, יבש, נוקשה. לבן בוהק שקליפתו החומה קולפה.

הלכתי אחריו לשולחן האירוח הקטן בגזוזטרה שבכניסה. שעוונית דהויה בטורקיז וצהוב מחוזקת באטבי

כביסה סביב פינותיו. עמדתי בדיוק במרחק בו נוכחותי לא נגעה בבועת הטקס, ובקרבה בה ראיתי פרטיו.

סבא עמד ורכן קלות. בכף ידו האחת אחז היטב את הבצל, קוצו כלפי מעלה. את הסכין החזיק בכף ידו

השנייה. באבחה חדה חילק אותו לשני חצאים מושלמים. הבצל ציית. כעת השכיב את חציו האחד על הקרש.

עכשיו התחיל החלק המהפנט. כף יד אחת חבקה את שכבות הבצל והצמידה אותן לבלי נוע. השנייה חתכה

אינספור פרוסות דקיקות. לרוחב מקדימה אחורה. לאורך מלמעלה למטה. לבסוף לרוחב מלמעלה למטה.

לאורך כל הזמן בו הפך לאוסף קוביות זעירות כבנייר מילימטרי תלת-מימדי, הבצל נשאר כגוש ולא זז.

לא שמט לצדדים את השבבים שכבר נפרדו ממנו. התמסר לחלוטין לידיו האמונות של סבא. כרע ונכנע.

תכניות בישול וקוצצי בצל רבים ראיתי. דבר אינו מתקרב לשליטה בבצל של סבא ז"ל. פעם נסעתי לחנות

הסכינים לובלינר בתל-אביב. בחרתי את הסכין הדומה ביותר. היא עדיין באריזה. איני מעיזה, זה רק סבא.