אוהבת

מה שהכי קבוע אצלי זה השינוי

לפעמים מתגעגעים עוד לפני שאי-פעם מתראים

כדי להיות איתך צריכה להיות אני

אני הטמבלית שמעדיפה לחיות עם לא מאשר עם חצי כן.

אין לי את הפריווילגיה השמורה למסוגלים לנתק בתוכם חלק.

טוטאלית מאז ומעולם, הרבה לפני ששמעתי על בדס"מ.

מעבירה כל-כך הרבה שבתות וחגים בלי יד.

הקירות סביבי עומדים ושותקים.

זה נוגס וכואב.

לו היה בי יותר כוח עכשיו הייתי כותבת על מטרונום הבדידות.

אפילו מצב-רוח ליצירת שיר עצוב אין לי.

מנחמת את עצמי שפעם אולי בזכות ההתעקשות הכרונית

אהיה עם עוד מישהו שלוקה בטוטאליות יתר כמוני.

לא מוותרת פשוט עייפה לפעמים.

שוקעת לישון עד יום ראשון.

נרדמת ומתעוררת.

בתגובתו לכלבת שבת אוסר עלי בפירוש FOR GOOD הפרוש להשתעבד לגוי.

מצפה שאסתפק במיליוני היהודים ברחבי תבל לסיפוק החשקים הזועקים.

נראה שיש גבול למספר הפעמים בו הריצ'רץ' של רוכסן הזונה יכול להיפתח.

אומנם התבדח, הנושא הרגיש שהעלה נוגע בטאבו הראוי להתייחסות רצינית.

היו לי הכבוד והעונג לחלוק את גופי גם עם מי שאינם בני ברית, כולל ברית מילה.

ערב, מערב, בעיני כל בני האדם הם בני אותם שמיים. מתאחדים ומתייחדים.

זו לא הייתה הגשמת פנטזיה. אפילו לא חוויה יוצאת דופן, בהרגשה מובן מאליו.

איני יודעת מה היה אילו היינו מפתחים לעומק מערכת יחסים, טרם התנסיתי.

אפשר לדבר על פערים תרבותיים ניטראליים שיכולים להיות גם בין יהודים.

נניח למשל שהייתי יוצאת עם גוי ולהפתעתנו היה מתגלה שאם אמו יהודייה.

על אף הבדלי הרקע פתאום שומרי דלתות ישראל היו מסכימים שניכנס למיטה.

החומות המדומות אינן קיימות. כאשר מושיטים ידיים זה לזו מעבריהן, נעלמות.

קיש מאבד את האתונות שלו. בנו שאול מחפש ואינו מוצא. נערו מציע

ללכת לנביא, החוזה המקומי. הם מחפשים אותו. בדרכם פוגשים נערות

השואבות מים. שואלים אותן "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה" ולפי המענה מגיעים.

בשאלה היו שלוש מילים. התשובה ארכה שני פסוקים. המדרש שואל

מדוע ומעלה רעיונות. קודם כל נשים הן פטפטניות. לפי סברה נוספת

משכו זמן כדי לראות את שאול החתיך שכידוע היה גבוה ומאד מרשים.

כאשר יש שלושה הסברים במדרש המשמעותי שבהם אחרון, הגענו אליו.

הנערות היו נביאות. ידעו ששאול מחפש את האתונות וימצא מלוכה.

הבלעדיות היא חוק בה. "אין מלכות נוגעת בחברתה" במקום ובזמן אחד.

הרגע בו מוחלף השלטון בבא אחריו מדויק. שאול אומנם המלך הראשון אך

מנהיגות הייתה לפניו. הנערות עכבו אותו כדי שיגיע לשמואל במועד

הנכון. בכך מנעו ערבוב מלכויות. הבטיחו שסדרי הממשל יישמרו כתיקנם.

לעתים שואלים מדוע לא יתכן שלשפחה אחת יהיו שני שולטים. התשובה

לפנינו, אדנות היא יחידאית. זו סמכות ריכוזית אורכית הנמשכת מהקודקוד

כלפי מטה. תמיד צריך להיות ברור לכפופים לאיזה צו לשמוע, מי המחליט.

גמרא מסכת ברכות מ' ע"ב:

"וכל כך למה לפי שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל

ביפיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם ורבי יוחנן

אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפי' [אפילו] כמלא נימא".

שבת שלום

קשה למצוא וורידים אצלי

המוליכים הפנימיים נסתרים

נותנת ידי לדקירות חופרות

שטפי דם עד שמוצאים

אחרי החדרת החוד

מהדקים באגדים מדבקים

כי מחטים נפלטות ממני

נפשי בכפי מזמן מאוגרפת

אינך נוגע בזרועי המושטת

מתבונן בעורי העדין

בעיני רנטגן משקיף לתוכי

חושף שכבה ועוד שכבה

ממפה תוואי מעברי נשמתי

רואה היכן רוצה שתיכנס

רגש לב ענק ורך

ידע מוח שנון כתער

ביטחון אצבעות אמונות

מתרכז בנקודה הנכונה בי

פולח מעטה העצב והצער

מחזק לכל אורך הספק

משתלב בזרימה שלי

אתה עמוד קבוע ויציב

נושא שקית שקופה

חומרי חיים

מחבר בצינור דק אלי

עוד רגע הטפטוף יתחיל

נגלה ששנינו יחד נתמלא

באהבה העירוי הדדי

חגי החירות והעצמאות מבטאים את הזכות לזהות דתית, תרבותית וממלכתית.

מה עם זכות האדם להיות מי שהוא ולהתקבל באופן ציבורי עם כל נטייה אישית?

אדונים, שפחות, עבדים, מלכות, מתחלפים, ווניליים, הומוסקסואלים, לסביות,

הטרו-סקסואלים, טראנסים, בי-סקסואלים, א-מיניים, בעלי פטישים, כולם.

יום בו נחגוג את העובדה שנטיות מיניות הן ביטוי עצמי קיומי.

יום בו נצהיר שכולנו טובים מבפנים ומוערכים מבחוץ.

יום בו נאהב את היכולת לאהוב בדרכים רבות.

הגיע הזמן לחג חופש הזהות המינית.

מקור התמונה

מאז שהייתי קטנה, ביום הזיכרון ברגע בו נשאל מנהל הטקס הממלכתי 

האם אפשר לעבור לחלק של יום העצמאות, עולה בי מחשבה קטנה.

אולי הפעם, רק הפעם יגיד - לא!

מה יקרה? האם הטקס ייפסק? האם יום העצמאות לא יתחיל?

מאז הבדס"מ מנקרת בי שאלה נוספת.

נניח שפחה משויכת מבקשת שחרור מאדונה והוא אומר - לא!

מה יקרה? האם היא צריכה להמשיך לשרתו על אפה וגופה?

לעתים שאלות טקסיות מבטאות יותר כבוד מאופציות יישומיות.

ראוי לציין את המעבר מצער יום הזיכרון לחגיגות הזיקוקים.

חשוב שהפסקת אדנות תקבל נוכחות בפני עצמה.

אלה שאלות שהתשובות להן ידועות וקבועות מראש.

אף על פי כן יש ערך מיוחד לעצם הצגתן.

את ludraz הכרתי באירוע חברתי. לימים הוזמנתי ליום הולדתה. נבצר ממני להגיע אז נפגשנו באופן אישי.

מרגע לרגע זה היה יותר ויותר אישי. פתחנו זו לפני זו את קלפי חיינו. לשתינו היה חסר אס של US.

בערב הקשירות של אלכסי ראיתי אותה והיא שונה לגמרי. כולה זורחת, פורחת. אוזני חתולה לראשה,

קולר לצווארה וזנב בשיפולי רגליה. לדבר איתה זה לשמוע גרגורים של הנאה טובלת בשמנת.

הסיבה לכך עומדת לידה, השולט MostlyHarmless. איך שרואים אותו מיד עולה חיוך. הנשמה שלו כל-כך

גדולה שהיא מסתובבת מחוץ לגוף והופ נוגעת. האוויר רוקד בהתלהבות מהגלים המגנטיים ביניהם.

יושבת איתה על הספסל. המילים הקולחות מעניינות יותר מהתליות המרהיבות. בעבר חיבקתי מרצון לעודד.

כעת איני יכולה להסיר את ידי ממנה. חשה את שטף אנרגיית האושר הנובעת מתוכה וזורמת סביבה.

שפחה ואדונה מגשימים את חלומם, זוגיות בדס"מית. יודעים זה את זו בעונג השמור למי שהגיעו לדרכם

המשותפת ממשעולים מתפתלים. מרחפים בענני אהבתם. מבעדם מתגלה קו האופק של עתידם.

בכבוד רב לך לובה

[כבחתימתה בפוסטים שלה]