בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אוהבת

שפחה מורכבת

© כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני,
זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר. כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.
התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,
לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני 8 שנים. 2 בפברואר 2016 בשעה 12:40

 

שוכבת על גבי, אצבעי מחליקה על בטני, טבורי, נוגעת בשיפולי והם מופיעים.

בזה אחר זה, נחושים, שותקים, שריר אינו זז בפניהם, ניצבים בדממה מולי.

יודעת מי הם, יודעים מי אני, יודעים מבפנים, השולטים שמשלו בי, הרפאים.

פשוקה, מתקרבים, כף יד האחד מעל ערוותי, של השני מעליה, מתקבצות.

מבטם הממוקד פולח, ידם המשותפת נוחתת על עורי, מציתה צריבה שדהתה.

אצבעות נכנסות, רועדת, הם שלא יחזרו עוטפים בנוכחותם, נקשרת כתמיד.

קפואה ללא תנועה, אישוני ממוסמרים לעיניים שבלי הנד עפעף נעוצות בי.

אחד ועוד אחד מתמזגים יחד לאחד, דמות עוצמה מלוכדת ורוכנת וחודרת.

משהו בוקע אותי בתוכי, כאיבר ההולך ומתארך והופך מחוספס, זה חבל.

חולף בקרבי באיטיות עקבי ויסודי, מטפס ועולה בלוע, יוצא משפתי ונמשך.

נמתח מפי מאחורי ומערוותי לפני לקצוות עד אינסוף וגופי תלוי עליו בתווך.

ידו מתהדקת על צווארי, לוחצת אותו לחבל, נקודת האחיזה היחידה שלי.

מתערפלת, מתערבלת, מיצי נוזלים באהבתנו ונספגים בסיבים המתחככים.

כפותה בקרבי והוא כל מי שהם בועל אותי בתנועה מחזורית בקצב גובר.

מוצפת מתפרקת גומרת בזעקה עם המיתר שנמתח בגרוני וידו מרפה ממני.

מושחלת כחרוז על החבל הרטוב נשמטת בתאוצה לחלל בלי לדעת לאן.   

אחת של אף אחד בברכת כולם למקום אליו שולחים הרפאים ואינם באים.

 

לפני 8 שנים. 1 בפברואר 2016 בשעה 21:55

 

כמו אוסף של פוסטים בבלוג שלובשים צורה במקום שהוא שילוב של עליית גג ובר.

שולחנות עגולים, מפות קטיפה, כסאות מרופדים, בז', בורדו, עוד בז' ועוד בורדו.

במת עץ קטנה כמעט בגובה הרצפה יוצרת תחושת אינטימיות, עין בעין עם כל שחקן.

שנים עשר תלמידים בסטודיו למשחק בהופעתם הראשונה מול קהל, פרינג' קלאסי.

מינימליזם שמוצא שימושים מקוריים לשש קוביות שחורות סתמיות ומעניק משמעות.

רצף סיפורים קצרים ספק אמת, ספק חלום. תמיד עם משהו אישי ומרגש שמציף בי.

 

הדיאלוג של האישה עם השמלה שמחכה לה בארון יותר מעשרים שנה, גם לי יש.

הילד שחשש ללכת לקייטנה. פעם ראיתי אב שרצה שילדיו הקטנים ירכבו על גמל.

הרובץ החליט להשמיע קולות מפחידים. הם בכו אבל הוא שילם, מה לעשות, שייהנו!

קטעים שמאירים את הפינות הקטנות והאפלות שמסתתרות בחשכת נבכי המחשבות.

הצלליות המרצדות על הקירות נצמדות לדפנות הזיכרונות בריקוד האבסורד של החיים.

רק עד יום חמישי, רק עשרים שקלים, היום שבו מאת חובבים כותבים ומציגים נלהבים.

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 1 בפברואר 2016 בשעה 16:42

 

עד שיש תחום

בו אני אלופה אולימפית

עם סגנון אמנותי ייחודי

במקום לעמוד על הפודיום

ולשיר בחיוך את ההמנון

שרועה מרוסקת בתחתית

מיד כשמצליחה לזחול

מתקרבת לסולם שוב

האם אשבור שיא אישי

או הפעם אותי?

 

לפני 8 שנים. 31 בינואר 2016 בשעה 19:14

 

העיניים הן חלונות לחדרי הלב

 

לפני 8 שנים. 31 בינואר 2016 בשעה 16:28

 

 

לפני 8 שנים. 31 בינואר 2016 בשעה 12:30

 

בסרט אישה יפה שואלת ויויאן את חברתה אם מישהי כמוה התחברה למישהו כאהובה.

כזונה לזונה קיט עונה – סינדפאקרלה. היא טועה, גם לסינדרלה באגדה זה לא קרה.

זוכרים את תחילת הסיפור? לכלוכית היא בתו היתומה של אחד מעשירי ומכובדי הממלכה.

אמה החורגת מנצלת ומנשלת. הנסיך מחזיר אותה למעמד הגבוה המגיע לה מלכתחילה.

בעיר מסתובבות עוד עלמות חן ללא רקע משפחתי אצילי מתאים. הן תישארנה עלומות.

 

זה מה שאגדות עושות, מרגשות עד דמעות בעודן שומרות בנוקשות על הסדר החברתי.

סיפורי האהבה הבלתי אפשרית הגדולים כוללים לרוב אחת משתי סיומות מקובלות.

לפעמים האהבה חוצה את סף המוות. היא ממשיכה בלבבות והנורמות ממשיכות ברחובות.

לחילופין מגלים שהמקסימה המפעימה מיוחסת ולכן לגביה הצעת הנישואים חוקית ותופסת.        

כך באפוסים, מיתוסים, מיוזיקל'ס, אופרות, טלנובלות. החלום הרטוב נספג בקרקע המציאות.

 

לפני 8 שנים. 30 בינואר 2016 בשעה 21:45

 

השבת הסתגרתי. חשבתי, קראתי, כתבתי, דיברתי.

נשארתי בין הקירות והתריסים עם עצמי, נכנסתי פנימה.

ההיפך מיום הולדתי הקודם עם היחד המאושר והחולמני.

חבר טוב אמר לי מראש וצדק שטוב שאמצה את הצורך.

שתיתי את כוס המלנכוליות עד אחרונת הטיפות הבודדות.

מאמינה שהתקדמות בחיים אינה בצורת קו לינארי עולה,

אלא מדרגות הבנויות מתקופות בהן נראה שהכל סטטי.

למעשה אלה הרגעים בהם אוגרים אנרגיה לעוד קפיצה.

איני יודעת מה המחר צופן לי. היום עבר, אני ממתינה.

 

לפני 8 שנים. 30 בינואר 2016 בשעה 17:05

 

הרגע בו אני כאן 

הרגע בו אתה באשר הנך

הרגע בו אתה כה נוגע בי בלבי

שדמעות עולות בעיני

יודעת שזה מה שאתה עושה

יודע שזה מה שאני עושה

זה כל מה שיש

בין השמשות

בינך לביני

 

הרגע שמי יודע

האם יבוא אחריו עוד רגע

מצטמצמת לנקודה הכי קטנה

מרגישה את התחושה הכי ברורה

מגיבה לחוט המחשבה

זהו

 

הרגע בו אני נעלמת

זורמת בקווי המתאר שלך

תוכנית העל

הנסתרת ממני וגלויה לך

מתהווה בהווה

איתך

 

 

 

[מאז ולתמיד]

לפני 8 שנים. 30 בינואר 2016 בשעה 7:57

 

שפחה רכיכה מאבדת צורה

סופגת את אדונה

מעכלת

מתמירה

מריירת

מעבדת הפרשות

לקונכייה הצורה המושלמת

 

לפני 8 שנים. 29 בינואר 2016 בשעה 20:00

 

מתנת יום-ההולדת היפה ביותר שאי-פעם קיבלתי.

עטופה בחום וקשורה לעומק באהבה מפעימת לב.

שני פסי חוליות דקים שחור ובהיר שלובים לאחד.

סחרור מלאך האור שהוא וחיית החושך שאני.

סט שרשרת וצמיד שאינם מזוהים, תמיד ענדתי.

קרא להם קולר ואזיק, נוכחותו הקבועה על גופי.

דמענו מאושר כשהושמו ובכינו מצער כשהוסרו.

הרחקתי ממחשבתי, איני יודעת היכן הם בבית.

הייתי מקולרת בפעם הראשונה, אולי האחרונה.