ואני חשבתי על הדרך בה ניגשת אלי. על כיצד התעקם חיוך בזווית שפתיי. חשבתי שאם אתן לך לנצח, את תניחי לי להפסיד, אבל נכנעת לי תוך כדי משחק.
ועכשיו אנחנו מפסידים זה את זו ומנצחים רגעים בלבד ואני
נושא באשמה כי מראש ידעתי כשהתעקם החיוך בזווית שפתיי
שלא יהיה מתוק מלשחק, להניע ולנוע על לוח המשחק
ולא יהיה מר מלהפלט מהמגרש.
אז אני נזהר, אוחז במותניך ומסיט את גופך מהשוליים, פן תחליקי, פן תפלי מאחיזתי שפעמים מתגברת ופעמים נבהלת ומרפה. אבל את מתחלקת לי לנשמות מנושקות.
ובעודי מציל את גופך, נשמתך ממשיכה בלעדיי וסוחפת אחריה לא רק את עצמה אלא את הפעימות אשר ליקטה.
את חלקן משפתיי, את חלקן מקצות אצבעותיי, את חלקן ממחשבותיי ואת חלקן ישירות מלוח הלב.
את אלו האחרונות אני מוקיר יותר. לא רק כי איני מכיר אותן עדיין בהיותן ניצנים בלבד
ואפילו לא כי כל אחת מהן מכילה ושזורה מהעתיד.
אלא בעיקר כי אני יודע כי אופתע ואתענג על מה שתהפוכנה בידיך, ילדה.
אך מפיך תמיד הטוב נשמע נורא.
כי אנחנו שונים.
כי נצחונותיי הפסדים לדידך וכי ברחתי מכבר מנצחונותיך.
כי אלו שני לוחות משחק וגשר זעיר עשוי מקש המחבר בינינו.
את אומרת לי "תודה על המסע" ואני מחזק את הקש וצובע אותו בזהב כדי שגם לאחר שתבטיחי שלעולם לא תחזרי ותשמטי גפרור בוער על המצע, ידבקו בכפות רגליך הקטנטנות טפיפות מוזהבות וצלולות אותן טופפת אל לבי ובתוכו וטיפות, אותן בכית מרה, ידבקו בעיניך. כדי שיקשטו את זוויות עיניך בניצוץ של אהבה.
כדי שיזכיר לך איך הבטחתי שלא אפגע בך, ואקיים הבטחות מעולם רחוק ולא מוכר כאשר ניגשת אלי מהוססת ומצטדקת וחרגת מהרגלך למרות שאת רגילה להיפגע. כדי שיזכירו לך את המסע שעברנו יחד על הגשר העשוי מקש. כדי שנזכור כיצד, למרות הפחד והחשש, העזנו – אני לאחוז במותניך, לפעמים בזהירות ולפעמים בעוצמה ואת לאחוז בידי, לפעמים בעדנה ודממה רועמת ולפעמים בזעקה חרישית ומוכרת משל מגרוני חמקה.
לא רוצה שתביטי במראה ותצטערי על כך שהשארת את האור דלוק עבורי בחדריך. לא רוצה שתבכי על כך שלא באתי אליך. אולי איני פרפר ואין בי הצורך לחרוך את כנפיי, אולי אני מחושב מדי ויותר מדי חכם, אולי אני כל מה שאמרת לי פעמים, אולי. ואולי אני נשענתי על כתליי ארמונך ולאור מנורותיך ציירתי על החול בכניסה, בחרטום נעלי, לבבות אין ספור וקראתי בשמך אל חלונותיך. בשם אותו אני נתתי לך כשהייתי זר והפלתי צל על צלליך. כשחיוך התעקם והתנקז אל זוויות שפתיי. כשהפלת חזרה.
לפני 16 שנים. 4 בספטמבר 2007 בשעה 0:13
