.
גם בדיעבד איני יודע מדוע בחרתי דווקא ברגע ההוא. אפילו בבוקר, בעת גילוח מול הראי או בסוף יום עבודה כשאני שוב מעביר את כף ידי על זיפים מעיקים, איני מצליח לשחזר את ההרגשה. התמונה כמו נמסה בזיכרוני ולמרות שלא הייתי שיכור, שומטת אותי לתוך החלל יחד עם הד קולם אשר קפא כשזינקתי על רגליי והפלתי את הכוס. הנוזל שניתז על המפה היה שקוף והכיסא שנחת על הרצפה לא השמיע צליל חבטה. אני מניח שצעקתי, כי אני צועק תמיד ובטח גם לא אמרתי שאני רוצה, אלא שוב טענתי ש"חייב", אבל הפעם האירי לא תיקן ולא ביקש ממני להירגע כי "זה לא מתקבל על הדעת להפחיד כך את כולם". מישהו עדיין נשם כשהתקרבתי והצמדתי את ידה אל שפתיי ולתוכה, מנמיך את קולי כדי שגם אם הם יודעים לא ישמעו, ביקשתי אותה להיות שלי. וכשהשיבה "הן" ומפנה את שיערה ואת ניחוח תפוזים מעורפה, הרכינה את ראשה, נאטמו אוזניי כליל ולא שמעתי דבר פרט לפעימות שבקעו מלוח לבי. ראייתי הספיקה לי כדי לנעול את האבזם על צווארה ומיתרי הקול, או שמא המחשבה בלבד, להודות.
על כך שכפי שאני בחרתי דווקא ברגע ההוא מבין אינספור רגעים, גם היא, מבין כל מי שיכול לפגוע בה, בחרה דווקא בי.
.
לפני 18 שנים. יום ראשון, 6 בינואר 2008 בשעה 21:52