.
הייתי מוכן להרביץ לו. ובאמת כמעט נכנסתי בו.
"חתיכת בן אלף," רכנתי מעל השולחן, "לכן לא התייחסת אלי כשאיימתי על חייך, כשהבטחתי לבעוט את הראש שלך מהמפרקת על מה שאתה עושה להן. ידעת שיבוא יום ואתנצל כי אבין שגם אני כזה."
הוא לגם מהבורבון בשלווה.
"אתה כמו תמיד מגזים, אליפל." שלף את הממחטה מהכיס שלו וניגב בה את הכוס, "בכל מקרה, ההתנצלות מתקבלת."
חתיכת חרא אירי. נכון שבדיוק כמוהו גם אני אפרק אותה לגורמים ואבנה ממנה את מה שאני צריך. נכון, גם אני חייב לבלבל, לעייף ולזעזע. כן, גם אני מכור לשברים דואבים חשופים ומגירים ובכי ותחנונים מעמידים לי את הזין. כמו האירי שמשתמש בהן משל היו מעיין נעורים, גם אני נושם דרכה ובחדר כושר מוסיף עומס לשרירים. אבל להבדיל ממנו, אני לעולם לא אחזיק בכיס שלי ממחטה עם ראשי תיבות רקומים של שמי, כי אני מקנח את הוודקה בשרוול ואת האף בנייר טואלט עם כלבלבים תכולים.
.
לפני 16 שנים. 11 בינואר 2008 בשעה 1:38
