Clotted Blood

.
הלילות, במהלכם אני דפוק, הולכים ופוחתים ואני מבסוט מכך. אבל לפעמים אני עובר ליד הערוגה או סתם שם לב עד כמה שוב רזתה והם, כציפורי טרף שלופי טפרים, עטים עלי. בריח של זיכרונות ובטעם של דם הם נאחזים במקום כואב מכל – בכתפי המעיקה. איני הודף אותם עוד, אך גם לא מפנה מבט ואפילו לא שואל אותה איך, איך היא מצליחה להיות איתי משל הייתה שלי בלבד למרות ששייכת לכולם.

"פיצית," אספתי קווצה משיערה הזהוב וניגבתי בה את פניי, "אני הולך לעשות לה את מה שעשו לך."
"בפברואר, בערוגה, שוב יצמחו כלניות," צחקה.
"את אהבת אותי כי הגנתי עליך מפניהם."
"לא נכון," משכה את שיערה מידי, "אתה רעב? הכנתי פלפלים ממולאים כמו שאתה חייב לקחת ואני חייבת לתת."

ארבעים ושלושה קילו של שפחה עם עצמות בריח לתוכם ניתן למזוג את כל דמעות תבל. כשהוא שולח אותה אלי אני יודע שאני נראה זוועה וכשהיא באה מעצמה, אני מספיג בה את רעד ידי השמאלית ומספר לה סיפורים על פיות וגמדים.

"לגמד יש דם על הידיים, וגם אותך כמעט רצחתי, אל תסתפרי."
"היית זקוק לראות אותי מדממת בידיך ואני רציתי לעשות אותך מאושר, אבל עכשיו אנחנו שונים," אספה את שיערה בידיה הגרומות והניחה על ברכיי, "טעים לך? הכנתי רק בשבילך."

מת על פלפלים ממולאים.
.