.
למרות שהרוח נעולה מחוץ לחלונות ובמרחק בטוח מרשרשת בדפים שזרוקים על השולחן, אני חוסם אותה בכף ידי ומדליק את הסיגריה התורנית.
היא אומרת "כואב" כשאני נוטש את הסיגריה במאפרה ומקרב אליה את פניי. אני אומר "מצטער" על כך שלא התגלחתי גם בערב ומהדק את פרקיה על הצלב. משתדל להרחיק את הזיפים מבטנה התחתונה כשתולה את המצבטים על שפתיה ומפניה כשכורך את הרצועה השלישית של הגאג סביב צווארה. מלמטה, כשאני שפוף, אני רואה את אישוניה לשבריר של שנייה טרם היא שוקעת בכאבה.
לפי העשן המתמר והמתפזר מעל מאפרה, אני יודע שבחוץ, מעבר לשמורותיה, מעבר לידיי המוסיפות עוד משקולת למכאוביה, משתוללת סערה. אני יודע את זה גם לפי טיפת הזרע הקפואה שזולגת על ירכה כשאני נשלף ומנגב בה את השאגה האחרונה.
היא אומרת "כואב" כשאני משחרר את האבזם, מסיט את הגאג מפיה ובולע את לשונה, את רוקה ואת כאבה. האירי מפיל את הבדל למאפרה ומסמן לי בידו שהוא ינקה אחריי כי הוא יודע שהאושר שלי, כדי לשקוע, חייב דממה.
.
לפני 16 שנים. 19 בינואר 2008 בשעה 3:47
