.
קטעים. האירי אשכרה גידל ציפורנים ירוקים וכאלו גדולים. כשהגעתי הביתה הוא ישב על הספסל ועישן את המלבורו שלו. מהצד הוא לא דמה בכלל לגנן, סתם אירי אידיוט.
"אתה חתיכת בן זונה מטורף," אמרתי לו. "אוסקר ויילד בטח ממלמל את שמך עכשיו מקברו."
"אם אתה מתחפש לפינקרבל גם השנה," קטף פרח אחד וסירק את עליו באצבעות, "אל תשכח לתקן את הכנף שנשרה לך בשנה שעברה."
"ואללה שכחתי בכלל." התיישבתי לידו.
היה חם מדי היום ומחר יהיה אפילו יותר. אולי השנה נוותר על יורקשייר ואירלנד ונסע למקום אחר. אני אתגעגע לזונות אדמוניות עם הפטמות הורודות ושפתיים בצבע כתום. לדייגים שיכורים ולבירה טובה. ולמבט שמשתפך לו על הפרצוף כשאנחנו מגיעים לשם - מעין עצבות מהולה באושר.
"תגיד, אחי," משכתי את הפרח מידו, "גם שפחה אתה יכול ליצור באיזה צבע שתרצה?"
"לא. אני יכול ליצור שפחה." נעמד על רגליו ומתח את קצות המקטורן כדי לסדרו. "נקודה."
"לא פונקציה. את זה גם אני יכול."
ולי אין בכלל מקטורן. או חליפה או ממחטה עליה רקומים ראשי תיבות של שמי. אני משתמש בנייר טואלט עם הדפסים של כלבלבים קטנים.
לפני 16 שנים. 7 במרץ 2008 בשעה 0:35
