.
פעם אהבנו. היא יפה, היא הייתה יפה גם אז. השנים רק הוסיפו ליופייה. וצווארה, אותו אהבתי, התארך עכשיו ובאור נכון רואים בו את קמט אהבתה שמתה אלי.
כל יום אני אוסף את הילדים באותה שעה בה פעם ראיתי אותם מעבר לגדר. חצי שנה של ניתוק אותה אני לא מצליח להסביר.
"ביום המשפחה אמא אמרה שהתגרשה ממך לא כי לא התאמתם, אלא כי הרבצת לה," מספרת לי הקטנה כדרך אגב.
אני עוצר את הדם שעולה לווריד בעיני, את הרכב, ונכנס אחריהם.
"הנה," היא אומרת לי, "אני שונאת אותך אפילו עכשיו, כי כשאתה מסתכל עלי לא קיימת מחשבה אותה אחשוב מבלי שאתה תדע."
"פעם סיפרת לי שאת אוהבת אותי בגלל שאני מבין." אני משיב טרם אני יוצא.
חרא של מזג אוויר. לא יציב. חרא של שבתות. ההיא אהבה אותי פיכח, אחרת שיכור. ואני מה אכפת לי הרי אני לא מונוגמי או מונוטוני. זה הלב.
"הלילה אני רוצה רק דבר אחד – לחלום עמך את חלומותיי, ילדתי," אני מקרב את ראשה של ליזקיד אל חזי, ונרדם.
.
לפני 16 שנים. 5 במרץ 2008 בשעה 0:54
