לפני 18 שנים. יום שלישי, 26 בפברואר 2008 בשעה 21:40
.
אני עוזב אותה כשהיא שלי. איני זקוק לדמעות שילוו אותי אל הסף, לכאבה כי היא כואבת תמיד או לאימה, בה לנצח כלאתי את נשמתה. הרעד בידי חלף והזיכרונות אינם מדעיכים עוד את תאוות ליבי. אני גדל ומתעצם עם כניעותה אך היא המתמוססת בי - שקטה. למרות שהיא מקבלת את הריק משל מאז ומעולם היה מנת חלקה, צימאוני לקחת מותיר אותי נפעם ושבוי בצימאונה לתת.
יבוא יום ואספר לה שלא תכננתי דבר ושהלקיחה שלי מובנית ואיך, מתפתה אחר ניחוח הדם, כדרכם של ציידים, הפעם לא התכוונתי להרוג. אולי אף אתעניין אם גם נתינתה מובנית או שמא חלפה שם בשוגג והיא תניף את עפעפיה הרכים לגובה מדויק, לגובה של ענווה, ותשיב: "אליפל, מה זה משנה, הרי עכשיו כבר מאוחר מדי להתחרט."
.