לפני 16 שנים. 10 במרץ 2008 בשעה 0:01
.
ואז נבקעו המרומים וטיפות נחתו באחת על גופה. הן היו כמעט נדירות בחוסר סדירותן, אבל גדולות וצלולות כמו עיניה שהביטו אלי.
"זה בסדר," חייכתי, "אין כאן אף אחד, רק אני ואת, תתרגלי..." חבשתי את כובע המצחייה והלכתי.
מחלון של חדר עבודה המשקיף אל המשולש של שלושת הקוטג'ים, ליזט נראתה בודדה במערומיה ומפוחדת במקצת. אך פרט לריחו החריף של צבע שנצבע שעות ספורות לפנים ושהחליף את ניחוח הדרים אשר תמיד נודף משיערה, המראה היה מוכר. היא הייתה מפוחדת ומוכנה ויותר מכל מה ששלי - איבר מאיבריי.
חבל שהיא עצמה את עיניה כאשר הגשם הזריז פסק. אני אלמד אותה להשאיר אותן פקוחות עבורי גם אם אינה יודעת שאני מביט בה. והיא תלמד לדעת.
.
