.
הוויסקי נגמר מכבר ובחפיסה נשארה סיגריה אחרונה. היא ישנה. יפה, ללא ספק יפה, אך שלוותה מקוממת ומרגיזה כמו גם ניחוח הדרים ולחות קרירה שהיא מדיפה. אני מתקרב אליה לאט, מציב את הכוס על השידה ומתכופף מעליה. כאשר צווארה החשוף קרוב לשיניי, טעם מוכר גודש את פי. אני מכיר אותו היטב ואת צבעו הארגמני והעמוק של דם; את הפחדים, ואת ההפתעה שבזעקה אחרונה הנפלטת טרם נהיה מאוחר מדי.
דרכה אלמד להתהפך בשנתי ולמלמל. לפשוט זרועות לפנים או לצדדים ולשקוע בשלווה ולא בדממה מחניקה שאחרי. אני אקח אותה איתי לגולווי בשנה הבאה, אלמד אותה לספור עלים על תלתנים ולהתגלגל מן ההר, למרגלותיו ניצבת מבשלת בירה עכורה שלעולם לא חדלה מתסיסתה. אני אזיין אותה באכסניה ובבוקר אצעק את שמה אל הזריחה שתתמזג עם שיח הפוקסיה. אני אעשה את הכל בפעם נוספת. הפעם מהתחלה.
וכשאמשה את הרשת, אספר לה בדיחה כדי שתפנה את פניה אל ערוגת הכוכבים ותצחק בזמן שאני פורם עוד ברווז מת שנלכד בה בשגגה.
.
לפני 16 שנים. 23 במרץ 2008 בשעה 9:47
