Clotted Blood

.
גודל גופני וחוזק נפשי קובעים ועוד איך בכל הקשור למוסר, אבל בעיקר – התלישות. כשאתה שם זין, רק אז אתה יכול להרשות לעצמך באמת לא לשפוט, לא להיטפל, לא לנטור, לא לחוש מחויב ולשכוח. אתה מוסרי כי לך פשוט לא אכפת.

"בונה קטעים איתה," אמרתי לליזט אחרי שצחקה לשובע, "את קולטת שבמשך כל הזמן הזה לא רק שלא ידעתי שאני אדון שלה ושלמעשה באיזושהי התבטאות בצ'אט שייכתי אותה אלי, אלא שהיא אף כתבה בבלוג שלה עלי ואני עוד הגבתי לה."

מיותר לציין שאז ליזט איבדה את עשתונותיה והתנהגה באופן שלחלוטין בלתי ראוי לשפחה.

"תחטפי ממני מנה," הזהרתי אותה בעדינות. "ואז באה איזה אחת לזרות מלח על פצעיי. את יודעת מה אמרה?"
"מה?" לחשה ליזט, בעודה בולעת את צחוקה.
"אמרה שכשקראה את תגובותיי לשפחתי המפתיעה, בדומה למבקר בתיאטרון שלמד את התוכניה מראש, הסתלבטה על הגיבור הראשי כי להבדיל ממני, היא ידעה את הסוף."
"למה?" ליזט יישרה את ישיבתה. "מה הגבת לשפחתך המפתיעה כשכתבה עליך?"
"מה זה מה?" גירדתי את קרחת, "כתבתי לה, למשל, שאדונה לא התקשר אליה אולי כי מישהו חס ושלום מת לו."
"זאת אני שעוד רגע אמות מצחוק," כמעט צעקה וטמנה את פניה בכרית. "אתה כזה בוק לפעמים."
"אני?" נתתי בה מבט מאיים שנפל בין הנוצות ולא השפיע עליה כלל, "אין לי בכלל את המספר שלה!"



לליזט ויתרתי אתמול על הצחוקים שהעבירה עלי, אבל הבוגדת סיפרה לכולם והערב, טרם הספקתי להיכנס לחצר, כבר הריצו עלי קטעים (גם החתול של השכנה). מה שעשה לי אחורה פנה ומסמר מחשבה נוספת לקדקוד, הייתה השיחה עם מוטציה. בגדול וללא ספק מעשה שכזה הוא מעין שדידה של חיים בשידור חי. אבל אלו קטנות (גדול גוף, תלוש וכאלו). הסיפור עצמו מעניין. שפחתי המפתיעה ניגשה אלי לא אחת עם שאלות לגבי "איך הייתי נוהג במצב זה וזה" ואני השבתי. יוצא מכך שלא רק שהייתי גיבור שלא מודע לסוף וכולו מנופח מחשיבותו מסתובב על הבמה בהבעה דרמתית ומבשרת הפתעות, אלא אף כתבתי את התסריט. את התסריט לחיי שהתנהלו בסביל לדידי ומבלי שאדע על כך.

"לו הייתה לה אישיות מעניינת יותר וכתיבתה עילגת פחות, הייתי מבקש ממנה להמשיך." אמרתי למוטציה.
"אתה דפוק, אליפל, נשבע לך," רוקן את הכוסית לגרונו וקינח במלפפון חמוץ, "סע לחמת גדר ותאכיל את התנינים ששם בביצים שלך. בשביל מה?"
"כי זה מרתק בן-אדם." גם אני רוקנתי אחת וקינחתי במחשבה.

ההיא לא הפרידה בין וירטואליה למציאות וזה לא מפריד בין מציאות לוירטואליה ובסוף, כמו תמיד, הגמד בנזונה.
(אוי למי שיכתוב שצחק. אני אבוא בלילה להתרים את איבריו הפנימיים למדע).
.