.
ינעל אבוק של השעון הזה. חצות ואז הופה! זמן שאול.
לכל מי ששאל אותי אם אני שבור/כועס/נעלב, אני לא. היה איזה ערב בו הרגשתי מופתע. כן, לא נעים לעבור ברחוב דיזנגוף כשעל המצח שלך מודבקת מדבקה "אני אידיוט" ולחשוב שכולם מסתכלים עליך כי אתה יפה מאלן דלון ואז, באחת, להביט במראה. מניסיון, הרגשתי משל חטפתי קרש בראש. למעשה את כל הסיטואציה במלואה – את המכה המפתיעה בעוצמתה, את המעוף לאחור, את ההילוך האיטי ואת צלצולה המואץ של המחשבה: "בונה, מה זה היה?"
ולא כי נפגעה ציפור נפשי או הקטנה ההיא ששרה בלבו של יגאל בשארי, אלא כי נכשלתי בעיני עצמי, כאשר בזמן שהמוסר הכתיב לי לעזור, דרדרתי אותה אל תהום הנשייה. אני מודע היטב למרחב בו אני קיים ומוודא ומתקן כל יום את גבולותיו, אך אני שוכח בכל פעם מחדש שאפילו לי אין היכולת למנוע מאלו המתחככים בקצותיו המושחזים, למעוד ולהיפצע.
אנא, אם בא לכם להגיב, תגיבו, מבטיח לא לאכול לכם את הכבד עם כפית בליל הסדר אחרי שתפתחו את הדלת לאליהו הנביא (נא למזוג את היין עד פאתי הגביע), אבל לא: "אליפל, אתה נשמה טהורה". אני יודע מי אני.
.
לפני 16 שנים. 28 במרץ 2008 בשעה 0:20
