.
היה לנו ערב מוזר. חזרתי מעט שבוז וקצת מאוחר מתמיד והבאתי אתי הרבה מחשבות וזר פרחים. הפעם לא ניסיתי להחביא אותו מאחורי הגב וגם לא רציתי להפתיע אותך בצהלה או בזיון מדהים. לא חיפשתי אגרטל, הרי אני לא יודע היכן את שומרת אותם ממילא, וכשכרעת לחלוץ את נעליי לחשתי: "הערב, ילדתי, לא."
אני יכול לחלוץ אותן אם ארצה, אני יכול לקלח את עצמי ואפילו לשפשף את הפרש שעל גבי. אני יכול לאונן, אני לא יכול למצוץ לעצמי, לא ממש, אבל בהחלט במחשבה. אני יכול למצוא זיון מתי שבא לי ואם לאו, אז ללוות מחבר. הכסף לעולם אינו בעיה, אני יכול לשחד את אלוהים ואם אצטרך לשחד את השטן, אמצא מה למכור. גם את מזוני אני יכול להגיש לעצמי, אלא שהערב לא הייתי רעב וגם לא שיכור.
כשמזגת את הוויסקי, עקבת אחריי בעיניך כי לא ידעת מה אני רוצה, כי כל כך רצית לספק. טוב, אני מרים ידיים - אני לא מבין כלום, לא נשים, לא מילים, לא רגשות, למרות שאני מרגיש איך את משביעה אותי בנוכחותך ומבין עד כמה את מרווה אותי במבטך. וכשהלכת, ילדתי, ליומיים בלבד, הייתי שבור. אני לא ידעתי את זה אז אבל כשחזרת, הבנתי הכל.
נכון, זה הייתי אני שגירש אותך. אני ארזתי את מזוודותיך ודחפתי לתוכן את כל מה שתצטרכי כדי לזכור אותי ואם תרצי - לשנוא. אני הורדתי אותן למכוניתך ולא סגרתי את תא המטען כדי שתוכלי להוסיף, ואת הבגד, בו הספגתי את זרעי מירכייך, הנחתי על מושבך. נכון, זה הייתי אני שצרח עליך כמו מטורף וזרק אותך על הספה. זה הייתי אני שאיים להרוג אותך אם ימצא אותך כשיחזור. על כל אלו איני מתנצל כי כזה אני ולא רוצה להשתנות, אך אני מבקש סליחה על כל אחת מדמעותיך שזלגו על פניך, על כי לא ניגבתי אותן, על כי לא חיבקתי אותך אלי כדי להרגיעך.
את מבינה, ליזט, אני חייב להיות בטוח שלמרות שאני שיכור רוב הזמן ובלילות מתעורר לבנון, למרות שיש לי חולשה לדם ולכאב, את באמת מאושרת אתי. כי אם את כן, גם אם לא אבין ולא אשתנה, אני אוהב אותך באהבתי המוזרה הזאת שלי עד סוף חיי. כי אם את מאושרת אתי, ילדתי, אחרי שאמות, אני אחזור ואעשה את זה שוב.
היה לנו ערב מוזר. אני שתיתי את הוויסקי והסתכלתי עליך כי חזרתי שבוז ודחוס במחשבות וכי הבאתי זר פרחים, עבורו, לולי את, גם אגרטל לא יכולתי למצוא.
.
לפני 16 שנים. 13 במאי 2008 בשעה 23:49
