.
.
"דברי אלי, תישארי אתי, אני מבקש. היא עזבה אותי שלשום ואני מרגיש קצת בודד."
"שאלת את רשותו של אדוני?"
"לא, לשם מה? אני לא מתכוון לזיין אותך, אני רק רוצה שנדבר. אני לא שיכור, לקחתי אדוויל כדי להרגיע את ההנגאובר מאתמול. אני אפילו מתכוון עוד מעט להתקלח ולגלח את הזיפים, למקרה ותחזור היום. לא, לא כדי להרשים אותה... למה את עומדת ליד הדלת? את מפחדת מאדון אליפל? אני הצעתי לך להיות שלי לפני עשר שנים וסירבת אך נשארנו חברים, אני קורא לך 'תאומה בהפוכה'. תזוזי מהדלת, בבקשה. אני רוצה לספר לך איך פעם ניסיתי להרשים את ליזט אבל כשאת רועדת כך, אני חושש שתברחי לפני שאספיק לסיים. טוב, אני אקצר. לקחתי אותה למסעדה של אנשים מנומסים, לבשתי חליפה וחולצה ואפילו נעלתי נעלי עור במקום מגפי בוקרים. את המנה בחרתי לפי תמונה. היה כתוב 'בשר' והתמונה הייתה מאוד יפה. קיבלתי צלחת ככה גדולה... לא, בובה, לא! בסך הכל הראיתי לך כמה גדולה, לכן נופפתי בידיי. לא התכוונתי להכות אותך, למה התכווצת? אני לא שיכור כי אולי היא תחזור היום. בצלחת ההיא, את איתי? בצלחת... היה משהו קטן להחריד ששחה ברוטב צבעוני. אכלתי לאט ואת הפה ניגבתי עם מפית. אבל כשהגענו הביתה, אחרי שפשטתי מעצמי את החליפה ואת הנעליים שלחצו לי בכל מקום אפשרי, אפילו בקרחת, ביקשתי ממנה שתטגן לי שני סטייקים. רצח כמה נשארתי רעב. מאז... אולי תשבי על הכורסה? מאז אני לא מנסה להרשים אותה יותר."
"אני אלך?"
"לא, חכי. שבי, בבקשה. למה את פוחדת ממני עכשיו, אני לא שיכור."
"לכן."
"מה זאת אומרת 'לכן'? בגלל שאני לא שיכור את פוחדת ממני? היא עזבה אותי בגלל שאני שיכור."
"לא נכון."
"מה זאת אומרת 'לא נכון'? היא אמרה לי בפירוש שבגלל שאני שיכור מזה שבוע וגם בגלל שהיא חולמת את הסיוטים שלי, גם את אלו שלי וגם את אלו של שכמותי, היא לא יכולה יותר."
"אתה לא מבין."
"שוב אני לא מבין? נמאס לי! אולי תשבי, לא אפגע בך, אני מבטיח. ובכלל מה קורה פה? לפני שלוש שנים הצמדתי סכין לצווארך וביקשת שאחתוך ולולא האירי היה צועק ומדליק את האור, היית מתה עכשיו. שכחת? ממתי את פוחדת ממני, תעני לי, ממתי?"
"אני לא פוחדת."
"שקרנית! את מנסה לעבוד עלי? מה את חושבת שאני מטומטם? אולי תשבי כבר על הכורסה? כי אני לא רוצה, אני פשוט לא רוצה להושיב אותך עליה בכוח. את מבינה?"
"אני כן, אבל אתה לא."
"אז תסבירי לי. שבי על הכורסה ותסבירי לי את הכל. תסבירי לי למה עזבה וגם למה את פוחדת עכשיו. לא, אל תסבירי כלום. נשבר לי הזין מהמשחקים שלכן. הנה תראי כמה מטומטמת את נראית עכשיו כשאני אוחז בך בידיי ומצמיד אותך אלי רק כדי להושיב אותך על הכורסה. את בועטת בי למרות שאני לא מכאיב לך, למרות שאני קעקעתי פייה עבורך בבית השחי, את רואה אותה? פעם נהגת ללטף את הדרקונים הכרוכים סביב זרועותיי ולפרש שעל גבי אפילו נתת שם. אז מה קרה היום? נכון שיותר נוח על הכורסה? תסתכלי עלי, אני מתרחק. לא אפגע בך. למה את פוחדת כל כך? מה אני לא מבין? אני חייב כוסית. אני חייב לשתות משהו עכשיו... כן, את צדקת. הייתי צריך לבקש את רשותו. אז אני אבקש עכשיו. מה קרה? למה את בוכה? למה את נתלית על הרגל שלי? למה את מנסה לעצור אותי? מה עכשיו אני לא מבין?"
"אתה מכאיב לי, אליפל, כשאתה מנער אותי ככה."
"לא נגעתי בך!!! לא נגעתי. תסתכלי על הידיים שלי, את רואה? אני לא נגעתי בך. אני בסך הכל רציתי לדבר ואני אפילו לא שיכור. הייתי לא, עכשיו אני כן. אני פוחד עליה, את מבינה? כי אם תחזור מחר אני לא ארצה בה, אני אאבד עניין, היא צריכה לחזור היום כל עוד אני מצליח לשמור עליה בתוכי."
היא חזרה. הבובה שלי חזרה והביאה אתה חתולה קטנה בגודל של אצבע שלי ואמרה לי: "אליפל, אתה חייב להפעיל כוח כשאתה אוחז בה, אתה חייב להרגיל". אבל אני פוחד כי אני לא מרגיש ולכן אני או רפוי או הורג.
ובאלבום יש עוד אחת של הקטנה. אני אציע את השם "ורוניק" מחר למרות שכשראיתי אותה אמרתי שהיא בגודל של תות.
לפני 15 שנים. 11 במאי 2008 בשעה 0:15
