.
אוח... כמה שאני רומנטי שרמנטי ודביק. פשוט "חמוד". מתוק להחריד. סירופ של המתיקות. אופס. חם עכשיו. אני נמס. הנשים מרגשות אותי. למעשה אני אוהב אותן ממש. והן לא יכולות לעמוד בפני קסמיי.
זין!
מי שואל אותן בכלל? לא מחמוד ולא פאטמה בת מוחמד. אני יודע מי אני. אני יודע מי אני צעד אחד קדימה, צעד שאני עושה מהמקום בו עבורן אני נגמר.
כן ההיא. זאתי שהמציאה אותי עבור עצמה. אין לה שמץ של מושג כמה פעמים בעטתי לה בראש ו... מה זה משנה? הרי היא לא אמיתית, היא בסך הכל מילים. וגם אותן אינה שווה. אז לקחתי ממנה את מה שהייתי צריך ואחר כך הייתי מנומס. אחר כך נמאס לי מנימוסי שולחן כי איבדתי עניין. וכשהמשיכה, נשבר לי הזין. לא, אני לא ידעתי אבל לא כי אני ישר ואמיתי אלא כי סתם, למי אכפת?
וזאת שהייתה נזר לראשי אבל זרה ומוזרה לעצמה. אני המתנתי לה מחוץ לבית קפה פעם אחת. הרבה אחרי שזה נגמר. אחרי שניסתה לחרבן לי בנשמה כנקמה על כי לא לקחתי אותה. עמדתי שם לא כי חלמתי על "הרגעים היפים" (יפים? בתחת שלי) אלא כי רציתי לדמיין איך אני תופס אותה בשיער וגורר אותה על הכביש. רציתי סוף סוף לשמוע אותה צועקת את שמי ומתחננת על חייה. כן! סוף סוף. הרי לכן לא בחרתי בה – כי היא לא הייתה מסוגלת לפחד. כי היא לא האמינה לי שאני מפחיד באמת.
נו, ויש את זאתי, שפעם הייתה אשתי. היה לנו מעין הסכם. אני לא מרביץ חזק מדי והיא לא מבקשת "נעימים" אבל יום אחד היא שברה את הכלים ומצאה לה מישהו אחר. אני הצעתי להעלות את המחיר אבל היא אמרה שהיא מאוהבת ושאהבתה לא למכירה. אז סטרתי לה והפעם לא מדדתי, לא ממש, את הבדלי הכוחות. היא כמובן התלוננה וקיבעה רדיוס סביב ילדים. אני לא אומר שלא הגיע לי אבל לו ידעתי מראש, הייתי מחטיף לה עוד אחת ואחר כך מפוצץ אותה במכות – אם כבר אז עד הסוף. כן, הסוף, הסוף הוא שהילדים דווקא כן למכירה. ואחרי שקניתי את הרדיוס (אבל לא, לא, לא את אהבתה אלא את עלבונה העמוק, הרגיש והרוטט) אני רואה אותם מתי שבא לי. וגם אותה. מוזר אבל מאז התגרשנו הזיונים שלנו השתפרו. כי עכשיו היא יודעת בשביל מה היא לידי. בשביל התוספת למזונות! מה עוד שעכשיו היא בוגדת בו אתי.
וזאת ששלי. שמה ליזט, אגב, אני קורא לה ליזקיד. אני יודע שהיא מאוננת עלי כבר שנים. צעירה ממני בהרבה וגם יפה בריח פרדסים. אני אמרתי לה שאני מכיר את הצעד שאחרי. אחרי שהיא לא רואה. אני פעם גררתי אותה בין כל החנויות בתל אביב. דחפתי אותה לתאי הלבשה ובחרתי לה בגדים. צרחתי על המוכרות שנורא רצו "להמליץ" (נשים כולן זונות. בשביל מחיר של חליפה ימכרו את הדגדגן) ושילמתי על הכל, גם על אלו שקרעתי מעליה מול הראי. מה ניסיתי להוכיח? שאני יכול? שהכל שלי? ומה, לא נכון?
היא הלכה אל אמא שלה בגלל שמזה שבוע אני שותה ולא מתכוון להפסיק עד יום ראשון. ואולי כי עשיתי גשר כדי להראות לה את הצעד שאחרי, את הצעד שלא בא לה לראות. היא התחילה לארוז עוד כשהיינו שם והסתכלנו איך הצנחנים נוחתים לתוך הים. אני הסתכלתי עליה והיא על "שם". טרם יצאה, העפתי אותה על הספה. היא הסתירה את פניה בידיה - מעשה מטופש, אני הרי חייב לראות.
"את תחזרי," צרחתי לתוך אוזנה והצמדתי את ידיה לגופה. "ואל תתגונני מפני לעולם כי כדי להרוג אותך אני לא זקוק אפילו לסכין שבנדן. אז בשביל מה?"
היא התחרטה, ראיתי עליה, אבל כדי להמחיש לה את מה שהתכוונה לעשות, פתחתי מזוודה נוספת והעמסתי לתוכה את הכל. את אלבומי התמונות, את הבגדים שלה שלא נכנסו במזוודה שארזה, וגם את שלי ואפילו את פסלון הפיה אותו קיבלה במתנה מפיצית ביום בו ענדתי לה את הקולר. ואחרי שלא נשאר דבר על המדפים, כרעתי על המכסה ורכסתי. היא בכתה כשהרוכסנים התפוצצו והתכולה בשלל צבעיה נשפכה על הרצפה.
"אני יוצא," שלפתי איזה פריט לבוש מבין שיני הרוכסן וניגבתי בו את הזרע שלי שנטף עדיין על ירכיה מהזיון האחרון. "ואם תהיי כאן כשאחזור, אני אזרוק אותך."
את שתי המזוודות הנחתי בתא המטען של רכבה ולא טרקתי אותו כדי שאם תרצה, תוסיף לשם עוד מזוודה. כי לי כבר לא היה אכפת, כי לו היה, הייתי מכריח אותה ללקק את השפיך מהבד או סותם בו את פרצופה. אבל זה הצעד שאחרי, לא? היא תחזור, ואחר-כך לא תלך שוב לעולם, אלא אם תעשה לי את הקונץ שעשתה זאת שאותה השארתי לקינוח. הקונץ של הלנה שלי, אגב, לא היה כזה חכם והוכיח רק דבר אחד – שפרט למוות הכל אכן שלי. שלי בלבד.
.
לפני 15 שנים. 8 במאי 2008 בשעה 23:30
