.
שתיתי ממך מעל ומעבר בימים אחרונים ואני לא רוצה שת??ג??מ?ר?י לי ולכן, למרות שאני זקוק לך פחד, אני עושה את עצמי שליו.
"שליו בתחת של אליפל" אומרים בחברה. אין! כשאני עצבני עומד לי וכשעומד לי אני חייב להרביץ. אני שם זין על מי יחטוף יותר – העיקר שגם אני אחטיף. אבל איפה? אני חורש את הרחוב. כן, לא שכחתי את הצלקת מהחתך שעל הצלע שנשברה בהתקוטטות קיצית באירלנד. אבל הקיץ שם אחר! הוא גשום וכאן למרות שעדיין כאילו אביב, חום אימים. אני מתפוצץ וחוזר יותר עצבני ממה שיצאתי.
ואז את בערב.
"לא רעב", אני אומר לך, "נכון, רזיתי, נכון כבר רואים. ככה זה בגלל מסת השריר זה קשור לחלבונים ולא לעצבים. אני שליו לחלוטין."
את לא מאמינה לי, אבל תחת להתרחק, מתקרבת ומנסה להקיף אותי בחיבוק. לא רוצה שתחבקי אותי! לא רוצה להירגע, אני חייב משהו אחר. טרם אני לוקח, אני הופך את השולחן על כליו ועל מאכלים אותם בישלת עבורי, כדי להוציא עליהם את מה שאני לא רוצה להוציא ממך.
"אני יכול אבל אני לא רוצה וגם אם אני חייב, אני אתאפק." אני שואג כשאת נחנקת בידי, "תראי, הנה, השתניתי בשבילך."
אז הבאתי פרחים, אז לבשתי חליפות ולקחתי למסעדות ואכלתי חרא של פירורים, אפילו הקראתי שירים. אבל למרות שגם זה אני, זה אני שלא אוהב כי כשאני אוהב - אני חייב משהו אחר. עד ש?ת??ג??מ?ר?י.
.
לפני 15 שנים. 15 במאי 2008 בשעה 0:21
