.
אחרי מחצית בקבוק הרגשתי כיצד היא נסוגה – האלימות. תחילה היא התנתקה משכמותיי, אחר כך מכתפי הקפואה ולבסוף מלוח הלב. אך כדרכן של כל המועקות, תחת לנטוש, היא התנקזה בקמט שעל מצחי. תמיד שנאתי את הקמט הזה. כשהייתי דרדק הוא היה מעין צלקת מחשבות, לתוכה ניקזתי את כל המבטים שנזפו בי על היותי נבדל בקרירותי, וכשהטביעו בי את חותם ה"מחונן", המחשבות העמיקו אותו אף יותר. הוא בייש אותי לא אחת, הוא שימש עקב אכילס בנעוריי ומשכולם התקמטו, הפך לסימן היכר. מי שמכיר אותי אינו מביט בעיניי, אלא בקמט הזה שעל מצחי, אשר צחק איתי, פחד, חטא והפך לאות קין.
היא הייתה מרוחקת כשחזרתי והשולחן שערכה היה ריק ממזון.
הלילה אני מבקש אותך, ליזט, דם.
מילים אינן מסוגלות לעשות את העבודה. הן מסורסות ומטעות. אני יכול לתאר את הקמט, אני יכול לתאר את עצמי, אני יכול לתאר אותה, אני יכול לתאר את הכל, אבל זה לעולם לא ייכתב כמו ה"דבר האמיתי" ולכן אחרי ששלפתי מתחתיה את המגבת, הרבה לאחר שנרדמה, פרשתי אותה על הרצפה. חשבתי לבקשה שהחל ממחר תשמור על כולן ולא תכבס את כתמי הדם, אבל אין בערמות של מגבות מוכתמות שמץ של היגיון. חזרתי בי בהדרגה – תחילה רציתי רק את אלו עם הכתמים הגדולים יותר, אחר-כך את אלו עם הצבע העז ולבסוף קיפלתי את זו ותחבתי לתיק.
לא כי היה בה דבר מה יוצא מן הכלל, כפי שאין במילים או בקמט מביש, אלא כי אני החלטתי לתת למגבת אחת מיני רבות, משמעות.
.
לפני 16 שנים. 16 במאי 2008 בשעה 0:39
