.
לאורה הזמינה אותי גם היום אבל הייתי עסוק. היו לי התחייבויות קודמות – חתונה דבילית של אברכים ונשים בשביס – משפחה. הכלה הייתה (ברור) יפה כמו מלאך. והחתן נורא רזה ונמוך. בעל טעם קלוקל באופנה ותסרוקת שלא נדע.
אני ישבתי בשולחן המנודים. של אלו שחזרו בשאלה מספיק כדי לשבת בשולחן המנודים אבל לא די כדי לא להגיע לחתונה בה הכלה נראית כמו מלאך והחתן כפי שנראיתי טרם החלפתי את האמונה בטנק. למרות שהוגש קוויאר סינטטי לחלוטין, התקבלנו בברכה ומיד אחרי שהתיישבתי ליד שולחן המנודים, ראיתי אותה. גדלנו יחד. היא ואני. אהבתי הראשונה והאדמונית מבני ברק. בעלת נמשים דתיים ומבט ממזרי של גויה אירית צמאה לחיים. מאז, פרט לגרניקה, מעולם לא ראיתי מישהי שנראית כך. למרות שיערה שהיה מוחבא תחת מטפחת שהחמיאה לפניה ולמרות ילדיה, אותם לא הצלחתי לספור, אני הכרתי אותה כמעט מיד וטרם המרטיני הראשון תהיתי אם גם היא הכירה אותי. אחרי המרטיני העשירי, על קיבה ריקה שדרשה סטייק לבן, כבר לא היה אכפת.
"וממני אתה לא נפרד?" שאלה כאשר ניצבתי בסמוך למעלית לתוכה העמיסה את ילדיה.
לא ידעתי מה להגיד. המחיצות שהעמידו שם בכל פעם שהחלו הריקודים הביכו אותי. גם תערובת בין כיפות סרוגות לבין אלו עם השטריימלים, השאירה אותי די בחוץ.
"וממני אתה לא נפרד?"
"אני עומד ליד המעלית שלוקחת אותך," הצטדקתי, "גם אם אין לי מה להגיד."
היא הביטה סביבה והדביקה לי נשיקה ישירות לשפתיים. מעין אדמונית שכזאת. צנועה כיאה לילידת בני ברק וממזרית של גויה.
אחרי שדלתות המעלית נסגרו, נשענתי עליהן וחשבתי על לא כלום.
.
לפני 16 שנים. 17 ביוני 2008 בשעה 23:58
