May I have your attention please?
כשהיא עלתה על הבמה היא קיבלה את מלואה. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים שכמו נדבקו לעמוד השדרה המתפתל שלה. הפלתי עשרים לתוך הכוס שלה והתכוונתי לחזור למקום שלי כשאמרה: "שב כאן, קרוב אלי" והצביעה על אחד מכיסאות בר שהיו צמודים לבמה. "VIP" היה רשום על המושב, עליו התיישבתי במבוכה. אחרי הכל, אותה לא הייתה לי כוונה לזיין, מה עוד שהתגלית שהן לא רק משייפות את הכוס על העמוד אלא גם מדברות, תפסה אותי בהפתעה.
"אתה אוהב את התחת שלי?" פתחה את ישבניה מול הפרצוף שלי. אחרי פעם שלישית ששאלה ופתחה, הרגשתי את אגלי הזיעה שנקוו בתוך ה"אי-גילוח" שלי, עליו הקפדתי כל כך.
"אוהב... מאוד." השבתי למרות שידעתי שזה הרגע בו אני שואל אותה "כמה" ושלשלתי עשרים נוספים לתוך כוס הטיפים שלה.
"הנה, ככה, כמו שאני מזיינת את העמוד, כך אני יושבת מעליך עכשיו. דמיין. עומד לך?"
הורדתי את הרגל, אותה קיפלתי על הירך של חברתה, כדי לדמיין אותה טוב יותר והרהרתי בשאלתה.
"אני מניח שכן."
"חזק?"
"עכשיו כן," התרוממתי על רגליי וסידרתי את החבילה. "כי שאלת".
"אתה חושב שהתחת שלי יכול להכיל את הזין שלך?"
היא הסתחררה סביב העמוד. הבחור עם המשקפיים, שהביט בה, הפסיק להפריע לאינטימיות מוזרה שיצרה, גם החשפנית הסמוכה. למעשה אף אחד לא היה שם, רק היא ואני.
"רוצה את האמת?" קימטתי עשרים נוספים בידי. "את עשויה לא לאהוב אותה."
"למה?" עצרה לשבריר של שנייה את מבטה בעיניי.
"כי אני אוהב נשים בכאב ולכן אני מקווה שהתחת שלך לא יוכל. אני רוצה להכריח אותו."
"ואני נורא צרה, כדאי לך." שלפה את העשרים מידי וליקקה את פאתי השטר.
"את יודעת מה?" שאלתי אחרי שלבשתי את החולצה וסידרתי את עצמי בג'ינס. "כאשר עלית על הבמה, רציתי לדעת כמה יעלה לי לשלוף את הורד הזה מבין שדייך בשיניי".
"עכשיו, על חשבון הבית," שוב דחפה אותו לתוך חריץ, לתוכו דחפתי את השבע מאות על התחת הצר.
חבשתי את קסקט, קטום המצחיה שלי ויצאתי מבלי להיפרד. לא בגלל שהורד כבר נראה לא משהו ואולי אפילו נבול למדי וגם לא בגלל שהתחת שלה לא היה הדוק כפי שהבטיחה. אלא שאחרי שזיינתי אותה מכל החורים, למי אכפת מהפרח שלה.
(ואלו.. אנא. למי שמתכוונת לשלשל לי את מרירותה המתולעת בכל מדיה אפשרית: "הנה ככה אתה תמיד. אחרי שזיינת לא אכפת" – נא לקרוא הטקסט שוב, ואולי אפילו עוד פעם שוב – אני קובע את המחיר מראש ומשלם אותו תמיד עד הפרוטה האחרונה. טיפים אני נותן לאלו שאליהן אני שב בפעם שניה. דהיינו: תמיד בדיעבד.)
לפני 15 שנים. 4 ביולי 2008 בשעה 23:20
