היא עזבה אותי כבר פעם אחת. שבוע אחרי שהכרנו, שבועיים אולי, למחרת היום בו קעקעתי את דמותה ושמה על החזה ליד הדרקון. היא חשבה שאני מסתלבט כשאחרי יומיים, אולי שלושה, הכרזתי שהיא הולכת להיות שם עד סוף ימיי.
ואחרי שעזבה, בחלוף שעה אולי שעתיים, נשבעתי שכשתחזור לא תצליח להדליק אותי שוב. אכלתי אותה ובגדול. אני דלוק מכף רגל ועד ראש. אני בקושי נושם כשהיא מופיעה בפתח. אני נמס כשהיא מבקשת לבוא וכשהיא גומרת, אני רועד.
חבריי, כמו זונות זקנות, מריצים עלי קטעים ומספרים זה לזה את שמות החיבה שאני קורא לה כשאני מדבר עליה ומחפשים לבבות נסתרים בתוך תבליט פרפר שהכנתי עבורה. והיא, בחיוך מתנצל לכאורה, מציינת שבנדנת הזיונים שלי, זו שנקשרת על המצח לפנים, מזכירה לה מנקה בלגית בגיל עמידה.
מזה חודש, אולי קצת פחות, היא מגיעה יום ביומו, מזנקת עלי, נכרכת סביב מותניי ומשפשפת את הפרח שלה על מפשעת מכנסיי. צוחקת בתוך האוזן שלי וקורעת בשיניה את שפתי התחתונה והסדוקה ממילא. אין זה משנה כמה אני שבוז אחרי יום מטורף, לא מגולח ועודי עטוי מדים למחצה, ברגע שאני מסניף את עורה הלבן וטועם את הלשון שהיא דוחסת לפי אני מתמלא עצמה.
"אני בן אלמוות, אני גדול אני חזק" אני שואג כשגופה הקטן רוטט תחתיי ודמעות שצורבות את עיניי, זולגות בכיוון הפוך ונקוות בפצעיי.
היא לא תביא אותי אל הוריה ולא תושיב אותי ליד שולחנם, היא לא תבטיח לי שאהיה אב לילדיה או אהובה. היא תחזור לכאן עד שלאחד מאתנו יישבר הזין ואז תאסוף את בגדיה, תסדר את הבנדנות שלי עם ציורי גולגולות על השידה ותעזוב באלם שפה. היא לא תבין מדוע הייתה כאן וגם לא תבין מדוע פרשה, תחפש אשמים, בהתחלה בי, אחר כך בעצמה, ותקרע.
אני מכיר את התסריט הזה בעלפה ומראש ולכן, כשהיא צורחת את שמי בטענה שמעולם לא אהבה כפי שהיא אוהבת אותי, אני מקווה שאולי הפעם ולו אחת תפרוץ החוצה ותכווה את שדה הלבן.
"בובה שלי, עודך מאמינה שיש לי לב?"
"כן," צוחקת, "ורק לחשוב שטרם באתי, אתה חשבת שלא."
"ומה אני מבין בלבבות בכלל." נוטל את ידה ומקנח באצבעותיה את הדמעות המשחררות את אחיזתן בגרוני וזורמות אל קבר מרוחק בו לפני חיים שלמים קברתי את לבי במו ידיי.
היא עזבה אותי כבר פעם אחת. שבוע אחרי שהכרנו, שבועיים אולי, למחרת היום בו קעקעתי את דמותה ושמה על החזה ליד הדרקון, בידיעה שבנות כמוה לא מביאות בנים כמוני לשבת ליד הוריהן בארוחה. ושאם הן נשארות ולו דקה אחת מאוחר מדי הן מתרסקות לרסיסים מדממים שאני משפשף בלילות מאצבעותיי.
לפני 15 שנים. 2 במרץ 2009 בשעה 15:17
