ואיך שסיימתי לספר לה שאני לא רוצה לזיין או להרביץ. שאני עייף והייתי נותן חצי עולם עבור מישהי קטנה ובוטחת שתתכרבל בי, תקרא לי בשמות חיבה מעצבנים ותרשה לי ללטף את שיערה, להסניף את ריחה ואולי אף תריץ אותי מעט בשבילה, הפרחחים נכנסים הביתה בצרחות מחרישות אוזניים: "אבא! קח אותו אתך! אתה חייב!" ובעודי עומד על חוסר הגיון שבדבר כבר דוחפים אותו לחיקי.
"WOW תראו איזה פיצי, הוא בגודל של כף ידי. אני פוחד לגעת בו."
"לא אבא, אתה חייב ובכל פעם שתבוא הביתה תביא אותו אתך."
כיוון שמעולם לא הייתי חזק בלסרב לנשים ולילדים, כי לשני הסוגים יש דרכים מה זה מתוחכמות לקלוע ממערכת עצבים שלי צמות, כל הטיעונים ההגיוניים מתנדפים במקום ואני משתתק. אלא שלא די בכך, לכן בתי הקטנה מרביצה פרצוף של הקאמרי, משמיעה קול של הבימה וליתר בטחון מוסיפה: "אם תיקח אותו אתך, תהיה האבא הכי נפלא בעולם". ומבצעת וידוא הריגה.
טוב אז מה עושים? אלו רבים ביניהם איך לקרוא לו ואני בינתיים מחליט לקלח אותו. איך שאני מכניס אותו למים, כל הראש והפנים שלו מתכסים בפרעושים בגודל של הילדים שלי. זריז מרים טלפון לפט. בואי ותביאי את כל מה שיש לך בבית. תוך שניה היא כבר עומדת לידי עם ציידניות, תיקים ושקיות.
"את נורמאלית? אמרתי לך חתול קטן, לא היפופוטם."
"קח," מושיטה לי שקית, "כאן נמצאים החומרים, כל השאר זה אוכל בשבילך."
נבוך. אומר שיפה מצדה ושלא הייתה צריכה.
"נכון", בודקת אותי בעיניה בדאגה, "רציתי לשמח אותך. ארבעה חודשים לא אכלת אוכל של בית."
רק מושיט את היד כדי לאחוז בשלה ולנשק לגבה והפרחחים כבר שם: "שאבא יחליט איך לקרוא לחתול". מרכבה – לא, זה שם לא לחתול אלא לחתולה. טנק - גם לא טוב, קטן מדי. לוע – נו באמת. קליע – רצחני מדי. הממזר מזנק מהידיים שלי, נאחז בחולצה של פט, מטפס ועוצר בין שדיה הקטנים. תותח.
טוב, אז שם כבר יש. פט רושמת את מספר הטלפון של הבלונדינית מהבוקר אצלי בנייד ואני לוקח את הפרחחים אל אמם. What her face מקשיבה להם כשנחנקים מהתלהבות, מספרים לה על התותח ועל הפרעושים ועל כך שהוא נשאר. מעניקה לי מבט שונא, מציינת כמעט בשמחה שאני נראה זוועה ושואלת אם זה כי הזנזונת זרקה אותי לכל הרוחות. מאגרף את ידיי, אך לא מגיב ומתיישב במכונית. משם, מרחוק, מסתכל עליהם עד שנבלעים בכניסה. מקלל למרות שברור לי שלא יעזור, ולוחץ על הגז.
תוך כדי נסיעה מחייג לבלונדינית ומתנצל. הייתי מסטול לא זוכר דבר. כן, שמה לב, היה רגע כששאלתי אותה איפה אני. אבל הייתי לא סתם בסדר גמור, אלא אפילו ג'נטלמן אמיתי וגם נשקן מעולה. מחנה בין שתי מכוניות ומשפשף את הפנים. "לפני אננה לא התנשקתי", חושב בזמן שמספרת לי שהיא לא מלאך אבל לי היא מרשה לקרוא לה אנג'ל ושואלת אם באמת נעים לי כשנושכים לי את השפה. מסתבר שהתעקשתי. היא שותקת, גם אני שותק. מרגיש שתשמח להיות מוזמנת להלילה. לא יודע אם רוצה. ואז מחליט ללכת על זה. "אבל לא לצאת", אני אומר, "רק אם בא לך לארח לי חברה". היא מסכימה ואני עובר לשיחה ממתינה.
"החלטתי ללכת לקראתכם," אומר קול שאני לא מצליח לשייך, "אני מוריד את המחיר בשלושים אחוזים."
פאק. השטח שאננה רצתה שאקנה. בולע סכין גילוח ושוקל לנתק את השיחה, אחר כך מסביר שמאוחר מדי. איזה מזל שחניתי, חושב. העולם מסתובב סביבי ממילא.
הביתה נכנס בזהירות כדי לא לדרוך על איזה תותח. מוצא אותו מתפנן על הכורסה. מניף אותו בידי ומצמיד לחזה. השובב מרים את הראש ודופק לי מה זה ביס בפטמה.
לא יודע אם לצחוק או לבכות. אלוהים, אפילו המניאק הקטן הזה החליט ללמד אותי לקח. ככה הן מרגישות כשאתה עושה להן את זה, אליפל.
לפני 15 שנים. 27 ביוני 2009 בשעה 17:12
