"אליפל, תעשה אתי אהבה בפעם אחרונה."
הופה! הלך על הזקפה. דויד עושה את עצמו מת. אני מנער אותו לשם ולכאן. כלום. לא זז.
"בונה, חבוב," אני אומר לו, "אתה עושה לנו בושות," והוא אפילו לא ממצמץ בעינו האחת.
"אני לא יכול," מסתכל עליה כשהעובדות על הפנים, סליחה, על הביצים. "המנגנון אצלי לא עובד על רומנים של משרתות. רוצה להזדיין? אין בעיה. אבל בפולנית שנינו מתקשים."
היא מתה שאשכנע אותה ואני ככה קרוב. אחרי הכל היא אהבת חיי. צלצול ורעש מחריד של נושא גייסות מעורר את דויד ומוציא אותי מהריכוז. ככה אתו, עם המניאק הזה. מריח דם ומיד מרים את ראשו. אחרי כל בת זונה של תקרית די לו בזרם של מים כדי לגמור. הלוואי והיה לומד פולנית במקום.
כשחוזר כבר מאוחר נורא. מתנצל, שואל אותה אם היא רוצה לא לעשות אתי אהבה בפעם אחרונה. ואז רואה שכבר ארזה.
"ילדה טיפשה," מסנן מבין שיניי. ולמרות שמת להתחנן, מרגיש הקלה. נושם לרווחה ומלווה אותה לרכבה כשהיא מתעקשת שלא. היא יכולה להסתדר לבד. ברור. היא תחזור. אלא שהפעם לא אוכל לקבל אותה. אני לעולם לא עולה על אותה גבעה פעמיים. גם לא בשביל אהבה.
"תתקשרי כשתגיעי? אני דואג."
"לא."
בונה נו מה יהיה עם נשים? אם לא בפולנית אז לא שווה להיפרד? ואני שם, על הגבול, הכנתי לה מה זה נאום פרידה רומנטי. לא רוצה לשמוע, לא צריך. מקסימום אבדוק בעיתון אם תינוקת שלי הגיעה הביתה בשלום.
מתקשר אל ליזט. נאנחת בהפתעה.
"טוב, אל תזייני את המוח, אני יודע שאת יודעת שבינה לביני לא עבד." פותח בקבוק ולוגם ישירות מהפיה. "אני אגיע על ארבע בסוף שבוע. תקבלי אותי חזרה?"
"גם על שתיים, אליפל."
"אני יודע," סתם ניסיתי להיות רומנטי.
צוחקת. תמיד אהבתי את הצחוק שלה ואת העובדה שהייתה שם עבורי לא משנה כמה שתיתי, זיינתי, התקוטטתי או צרחתי ורק כאשר התאהבתי הלכה. כדי לא להפריע. אני לא מאוהב בליזקיד שלי. אני יודע והיא יודעת גם.
ומצד שני, כל החיים לפנינו ואולי, אננה עופרת יצוקה, בכל זאת שינתה אותי. גם אם לא לטובתה.
"נהנית?" שואלת. אני שוקע בצלילי מוזיקת ג'ז הבוקעים ברקע של השיחה. "אליפל?"
"כן, ליזקיד, היא הייתה מופלאה. אני אהבתי אותה כל כך." לוחש בנונשלנטיות ולוגם שוב מהפיה.
וכבר הולך לנתק כשהיא שואלת: "התגעגעת אלי?"
"ואללה." אני נזכר, הגיע הזמן לחזור הביתה. המלחמה נגמרה.
Beep Beep
אחרי כל ההודעות במייל. תוספת קטנה. אני לא הולך להרביץ אותה שלוש שנים בבקבוק. בנאדם צריך להתפרק. בא לי על שבוע וגם לכך אני מצפה לאישור. אלוווו.
לבנון השניה הייתה, דפקה לי קצת את המוח, אבל זהו. זה נגמר. אם תתעלפו בכל פעם שאכתוב שהחלטתי לשתות, אעבור למיץ פטל ואז אהיה הומו באמת.
הכל בשליטה. (ועכשיו תנו להשתכר בשקט)
לפני 15 שנים. 25 ביוני 2009 בשעה 2:14
