תינוקת ישנה. נרדמה טרם הספקתי לקלח אותה. היה לה יום קשה. החלטתי לא להעיר. מנגב את ירכיה במטלית לחה ואז במגבת נייר יבשה. מקפל נוספת ומצמיד לפרח בין רגליה, כדי שלא תתעורר בתוך שלולית שגם אם מכילה ים של תאווה, עדיין רטובה ומה זה מעצבנת.
מחייג למוטציה שבמשך עשר דקות ראשונות מקלל אותי ברוסית עסיסית על כי הערתי אותו ואחרי ששופך את זעמו שואל: "מה קורה, אחי?"
"אני שבור," אני עונה, "אני לא יודע מה לעשות. מזה שלושה ימים לא מוצא לעצמי מקום. חובט את הראש בקירות. היום היה לי קטע מסריח של חוסר אויר ואיזו בחילה מגעילה. ניסיתי לטאטא את זה תחת תירוץ העייפות, אבל לא הלך."
הוא מקשיב. אני מניח שלמרות שקילל, אחרי השיחה שהייתה לי עם זאת ששלו, לבטח ידע שאתקשר, זאת השעה שהפתיעה אותו.
"היא." אני אומר, עוקב בנשימה עצורה אחרי צלקת ארגמן שמפציעה במרומים ומשתתק.
הוא מבין. הוא יודע. בעצמו היה שם. נאנח. ואז אומר: "לך על זה בן אדם. אם מתאים לה והיא מוכנה, תמשיך. ואם תתעורר ותעיף אותך ואתה תיפול על הפנים, אנחנו כאן כדי להרים."
מנתק.
כן, זה סבבה טיבון סטייק כשיש לך כתף וחברים אבל לא לשם כיוונתי. הזריחה עולה כל כך יפה. מתפשטת ברכות, מבהירה ומסירה ענן אחר ענן, מטפטפת על המשוריינים העייפים שניצבים בשורה על הגבול.
במחשבה ראשונה מחליט שחבל שהערתי אותו, אחרי הכל איך יבין שאני דואג לה ולא לעצמי. הוא הרי משוחד.
בשנייה, נזכר שכאשר היה במקומי, דאג לזאת ששלו והיה שבור וחבט את ראשו בקירות.
בשלישית, נושק לשפתיה הרדומות, מלטף את שיערה, מתנצל בפניה על כך שלאף אחד אין תשובות והולך לדרכי.
לפני 15 שנים. 22 ביוני 2009 בשעה 1:37
