היא אומרת שהיא לא יודעת מה היא רוצה יותר, להתכרבל בתוכי ולהיות מוגנת או להישאר מעלי ולהרגיש את מגע עורה בעורי.
מלטף את גבה בידי האחת, מלקק את אצבעותיה של חברתה ומוחה את מלח דמעותיה שנצלק על פניה כאשר גם הערב נהגתי בה כרצוני. מספר לה על הפיות בים הבלטי שמזהיבות בדמעותיהן את החוף. על גרגרי חול הנפרשים בכף היד ועל ע?נ?ב??רי דבש זעירים שמהלו ביניהם. על יער עצי אורן שטבע ועל דיונות קלילות כמו נוצות המחליפות את מיקומן עם כל משב של רוח ובכל מבט תועה. על כל מה שראיתי שם, הפעם, והרי בכל לילה אני מספר לה על מקום אחר.
היא ממלמלת שמעולם לא הכירה מפלצת שמסוגלת להוקיר פסיעות של פיות או מלטפת את אפו של עכבר בקיסם אוזניים או אוהבת כפי שאוהב אני. היא סולחת לי גם הלילה על מה שעשיתי לה לפני. זה אני שלא סולח לעצמי.
גודלה כגודל כף ידי ונשימתה כה רכה עד שאני מתקשה להרגיש. לכן, לפעמים, אחרי שהיא נרדמת, אני מתכופף אל פניה, מלקק את האצבע ומניח אותה סמוך לאפה ואף פעם לא נרדם בעודה ישנה. אך כאשר היא ערה, אני מבקש ממנה להפשיט את בגדיה ולשכב על הרצפה. נמוך יותר, יותר נמוך, הכי נמוך אל המקום שלה, ומגהץ את גופה בסוליית נעלי מהעורף ועד הבהונות הרוטטים.
o-BS4N6g2o4
לפני 15 שנים. 13 ביוני 2009 בשעה 3:52
