אני מסיים את הריצה המעורטלת סביב הגבעה. היא עדיין ישנה. ככה אנחנו – כשאני אוהב, אני צועק אך היא לוחשת ואחרי זיון של שש שעות היא נרדמת, אך חושיי מתחדדים.
כשאני רץ, אני משתופף למרגלות העצים, מתוך הרגל, אך היא מתיישרת, נעמדת על קצות אצבעותיה ומנסה להגיע אל העלים העסיסיים. אני מביט סביבי ולמד את צעדיי כדי להפריד אותם מרשרוש סוליות של זה הרודף אחריי בזמן שהיא מקשיבה לציפורים. "אנחנו שונים" אני רועם אל ההד. "נועדנו זה לזו," ממלמלת אל הדרדר הכחול ומשווה את צבעו לצבע עיניי. "VASELKI" נאנחת ברוסית. "פלדה", מתקן אני.
אני ניסיתי להיות לא אני עבורה. אני כיביתי אותי, אני דפקתי את הראש בקיר, אני אמרתי שאני הומו אינספור פעמים. אני בכיתי כמו אחד פעמיים. עכשיו הגיע תורה לתת לי את מה שאני צריך.
היא לא נוגעת בצלקת כפולה אותה הותירה הירייה האחרונה על הירך, היא מלטפת את אלו שהיו טרם הגיעה אל חיי. ולי נמאס. היא חושבת שיהיה רומנטי נורא אם תחייך כאשר יודיעו לה שזיינו אותי אחת ולתמיד סופסוף כי תדע שהלכתי נאהב. ולי בא שגם אם תפסיק לאהוב אותי, תחייך כי אני חי. היא רוצה שאני אהיה חמוד, ואני שואף להיות בן אדם. היא חושבת שהיא מקריבה כשהיא אוהבת אותי בדרכי ואני חושב שאני אוהב את עצמי כשאני משתדל יותר.
היא רצתה לראות מה זה להיות שפחה. אני אראה לה. בלב שלם ובזהירות כי אני מת עליה. כי היא הסיכוי האחרון שלי ואחר כך... אחר כך אוסיף לאותו קבר לב נוסף. כי אני יכול.
No, it aint a motherfucking chicken
לפני 15 שנים. 6 ביוני 2009 בשעה 10:47
