קושר את צמרת השיח בבנדנה לגזע של עץ. נו אז מה אם החלטנו להזדיין בטבע, אנחנו עושים את זה עבור השמיים ולא עבור הפתח המאעפן בין העצים, דרכו כל אחד יכול לראות. לא, לא ממש אכפת לי שיראו לי את הזין, אני רץ על הגבעה הזאת ערום בלילות כאשר חרא לי על הנשמה. זה בגללה. אני לא אירה במי שיפגע בכבודה, אלא אקרע את העורק הראשי מצווארו בשיניי וארק תחת סוליות נעליי. ואחר כך... ואחר כך מסווג.
אני אומר לה שתמונה של זאב מזיין אישה מגרה אותי (בועט את המצפון אל מאחורי השיח הקשור) ושאני יודע איך מאלפים כלב ללקק. מספר על ההבדל בין controlled orgasm ל- forced one (כשמתקרב שוב, בועט לו בראש). היא עוצמת את העיניים. מסביר לה שלכלב לשון מחוספסת וגדולה ושמה שהוא יכול, אף גבר לא יוכל. היא מפברקת לי סיפור שקראה בעיתון על אישה שניסתה את זה על עצמה והגיעה למרפאה עם שפתי פרח נשוכות. אני משחק את המשחק. מתייחס אל הפיברוק ברצינות. מה זה משנה אם קראה או לאו, אחרי הכל זה משהו שמונע ממנה את ההנאה (למצפון בועט בביצים עכשיו. הוא מפריע לריכוז. זה כואב לי כמעט גופנית. אבל הוי... מה לעשות).
בובה שלי שיכורה מתשוקה, אני רואה על שמורות עיניה את אשר הייתה מעדיפה להסתיר תחתן. שאלותיה הספוגות בתאווה, איבדו את החשש. היא בידיי. אני מסמן בה מציצה וכאשר היא לוחשת בסיפוק שעכשיו כל העולם יידע שהיא שייכת לי, מסביר לה שעל העולם אפילו את הזין אני לא שם, ושלא סימן על הצוואר יעשה אותה שלי (המצפון המקופל מאותת לי מהפינה שאני עובר את הגבול. אני שולח אותו לקבל זין בנחיר הימני).
בובה שלי מהדקת את הפרח שלה סביבי. היא רוטטת בידיי ומקבלת את כולי. יש לה רוק על השפתיים ונקטר משכר בכוס. וכשאני שואל אותה אם הספיק לה או שהיא רוצה עוד, היא מתבלבלת, אינה יודעת מה לענות. כי בובה שלי מוותרת על עצמה ולומדת להיות שלי.
לבובה שלי עכשיו לא ממש אכפת. עיניה מגולגלות בערפל הארובות והיא נושכת את שפתי. אני מניח את כף ידי על צווארה וחונק אותה כדי לחוש גם את נשימתה שלי.
"בחיים שלי לא הייתי מרשה לאף כלב לזיין את הבובה שלי," אני לוחש באוזנה כשהיא מחרחרת בידי, "ללקק כן, כי אין לי לשון כשלו. אבל אני מת על סרטי סנאפ, הם עושים לי טוב."
כי ככה אני אוהב וכשאני אוהב, אני חייב עד הסוף. עד הנשימה האחרונה.
(המצפון מתעטש. עושה את עצמו כי בא לו להרוויח יום מחלה. יודע שגם אחרי שתמות התקווה הוא עדיין יהיה כאן כדי ליישר את הקצוות).
לפני 15 שנים. 30 במאי 2009 בשעה 5:26
