"אז אם אני אתה ואיבר מאיבריך, כרגע זיינת את עצמך בתחת?" שאלה ובזריזות שנתונה רק לפצפונים, חמקה תחת זרועי שפשטתי כדי ללכוד אותה, והזדחלה מתחת לכורסה.
בהתחלה ניסיתי לשלוף אותה משם, מתכופף כך ואחרת, מושיט את ידי, מאיים וצוחק כמו שלא צחקתי מעולם, אבל אחר כך התיישבתי על הכורסה מעליה וכבשתי את פניי בכפותיי.
"אני מצטער," לחשתי, "אני יודע שעברת וחצית אתי אינסוף מחסומים. אני יודע שלפניי כל אלו נדמו במרחק של אוקיינוסים בעיניך. אני מבין את הכל, אני לא מטומטם. אינספור ילדות קטנות נפתחו בידיי. עם כולן ויתרתי על ההמשך אחרי שבזזתי את ההתחלה."
היא שרבבה את ראשה האדמוני החוצה, ובחיוך שנראה משל קפא על פניה, נתנה בי עיניים נבונות וקשובות. גופה הקטון והלבן התכווץ לפקעת זהירות כאשר כרעה לרגליי והשעינה את כתפה על הכורסה.
אני הבטתי בה מבין אצבעותיי כי להבדיל ממנה ידעתי מה אני עתיד לומר. ידעתי שברגע שאסיר אותן מפניי ואניח על ראשה, אבטיח לה שהפעם הזו תהיה אחרת. שהפעם אני נשאר עד הסוף ויהי מה.
מהדק את השרוכים. מסדר את הגומייה. נותרו לי עשרים דקות. היא ישנה. ככל שהימים חולפים, קשה לי יותר לעזוב, לצאת מהמיטה החמה, מהחיבוק, מהלחישה שלה "גדול שלי, תעיר אותי, כדי שאספור". משפטי פרידה מתארכים ככל שאנחנו מתוודעים לנקודות תורפה בהן לפתע הכל עלול להיגמר. אני שוקל לא להעיר אותה הבוקר. הספירות הללו חייבות להפסק. אני אחזור. הבטחתי. והיא... היא שתישן.
לפני 15 שנים. 26 במאי 2009 בשעה 1:56
