לא ידעתי כמה קשה להיות "שלי" עד שהכרתי אותה. לא שחייתי באיזו אופוריה שאני ילדה עם קוקיות בשמלה ורודה, אבל בכל זאת לא הנחתי שזה עד כדי כך קשה. עד היום, נשים עמן יצרתי קשרים, היו כנועות, וככנועות הן קיבלו אותי כפי שאני (בכאילו ומסיבות שלא בזין שלי להיכנס אליהן כרגע) וטרם נשברו, עזבתי. אבל זאתי, זאת שהיא חיי, גורמת לי לשפשף את העיניים בכל פעם מחדש. אני בפירוש לא מאמין לעקשנות שלה להיכנע. כן זה טוהר. היא אשכרה מאמינה בי (הנה נכנסתי לסיבות אליהן לא היה בזין שלי להיכנס לפני שתי שורות) היא סומכת עלי. היא יודעת שגם במקום בו היא תעצום את העיניים (לא בכאילו) אני לא אפגע בה. אז זה מדהים וזה יפה וזה טהור וזה עוצר נשימה אבל גם עושה אותי אחראי כפליים.
מכבה את הסיגריה וחושב שגם הפציעה בירך הייתה לא לשווא. לא לנצח להישאר נבחר. מפעם לפעם צריך שמישהו יירה לך בברכיים כדי שתבין כמה בר מזל היית כאשר יכולת לרוץ, כאשר יכולתי פשוט לקום ולעזוב כי לא התאים לי, כי לא רציתי לשבור את השיניים ואת האוזניים ובעיקר את הלב.
היא מופלאה, היכולת שלה לתת ולבטוח אמיתית כמו גם המלחמות הפנימיות שלה אותן היא נלחמת לעיניי. אני מביט בה ונדהם ולרגע לא יודע אם אני באמת רוצה להכניע אותה ולוותר על היופי האמיתי הזה או להשאיר אותו כפי שהינו, למרות קליעי חוסר סיפוק שמפעם לפעם מחוררים אותי.
מדליק נוספת. אני חייב להפסיק לעשן. אני לא יודע איך זה ייגמר. אין לי מושג. אבל כשאני מרגיש את עורה המושלם על ידיי ואת גופה, שנרפה לפתע, נכרך סביבי, אני רוצה לחיות לנצח. כדי לשתות עוד ממנה, כדי ללגום אותה ולבלוע במלוא ושט ועד אין מקום. כדי לחפון אותה, לנשוך אותה, לחדור ולהחדיר ולהתבונן בה מופלאה כל כך, נקרעת, עוצרת לשנייה, ממלמלת, נושכת את שפתי ואז נותנת את מה שביקשתי. עד הסוף.
מה זה 12 שעות של זיונים אחרי ימים אחרונים כאשר ניצבתי מולה כזה מן נפוח וחשוב ואמרתי לה אלף ואחד דברים שהעיקו עלי ובסופו של דבר, לא מצליח להחזיק את הכאב בפנים צעקתי: "ולמען השם, תעמדי על השטיח! את תצטנני!"
בינינו, הילדות בשמלות ורודות והומואים, למחרת הזמנתי שטיח מקיר לקיר במרתף. יש גבול למה שאני יכול לסבול.
לפני 15 שנים. 25 במאי 2009 בשעה 2:34
