.
היא נרדמת על כתפי. איתה הכל שונה. אחרי שהיא צורחת שכואב ואני מחייך שכך צריך ומבטיח שאפסיק אבל מכאיב רק טיפה יותר. אחרי שאני יורק על פרק ידי ומורה שתתכונן מבלי להסביר למה, אחרי שעוצם את עיניי ופוקח אותן בבהלה פן תתייצב מולן מראה, אני רואה את השתקפותי.
בעיניה. ואני שלם עם האדם שאני רואה.
אני שלם עם הגבר הזה שרוקד עמה וכל כך משתדל להסביר לה לא במילים. עם ההוא שהיה סבלני גם כשלא הלך. עם זה שסטה, שוב, נגד ההיגיון וניסה בפעם שנייה למרות שהחליט שגם ראשונה לא תהיה. אני מכבד אותו על העקרונות, על כי למרות שהעולם הכתיב אחרת, הלך נגדם.
על כי אחרי שנים כה רבות של מוות וחלומות שנאה הוא יודע לעוף במשך שלושה ימים רצופים וגם אם נוחת במקומות בהם אולף, עדיין יודע להתרומם (אוח... לפני חודש משפט הזה היה חותך לי את הנשמה. לו הייתה לי. בקטנה). אני מכבד אותו על הסערות, על הנפילות, על היכולת לקום ולתת סיכוי אחד נוסף, גם אם אחרון למה שהרס במו ידיו. על כי גם אם זקן ומרוט קורי שינה, על כי גם אם הזריחה היא אהובתו הראשונה, על כי גם אם אבד תקווה, עודו מפרפר.
על כי למרות שהגיע למקום בו אין לו עתיד ולמרות שאיחר את העבר, הוא שלם עם עצמו.
הייתי בועט לו בלב. לולא גם אותו קבר.
לולא גם היא פקחה את עיניה. לולא ראיתי שם מישהו אחר.
לולא אמרה שככה היא רוצה וחלמה. לולא הבטיחה שכאב והיא רוצה שוב ויותר, לולא ביקשה לרקוד אתי ולו פעם אחת. לולא הודתה כאשר החמאתי לה, לולא הסמיקה משל גם היא לא ידעה מי היא טרם הביטה בעיניי.
כן, היא בת 19 בלבד. כן, היא צעירה. כן אני מטומטם מאהבה. כן, אני מאבד את העשתונות, כן אני מאבד את מיטבי ההגיוני. כן זאת לא הפעם הראשונה אלא שנייה. כן, זה נראה עלוב וזכרי עד שהיא מעיפה את ההיגיון שלי מהחלון ומזנקת על חזי במגפיים חדשים שקנתה. מסובבת את גופה הקטון על חזי, משקיעה את עקביה בבטני ובאשכים (נשים, אם למעלה אז עד הסוף). עוצרת לי את הנשימה ומראה שיפה ממנה אין. מתכופפת אל פני, נשענת על ידיי אותן אני מושיט אליה פן תחליק ושואלת: "כואב לך, אליפל? נכון שאני ילדה רעה?"
אני קניתי את חלקת האדמה שאננה כה רצתה ואני אבנה שם בית. כי אני זקן מדי לחיות בביתן, וכי כשהיא מוזגת את הויסקי של יום שישי על עצמה, אני מלקק וכי היא רעה. כל כך רעה, עד שגם מפרח שלה, בו לא נגע הנוזל החריף (לדאבוני), אני משתכר דיי כדי לשכוח את מה שרשמתי בתחילתו של הפוסט הזה.
אמרתי כבר שקוראים לה אנג'ל-לי-נא?
(הילדה הקטנה הזאת הגיעה לכאן, לכלוב, כדי לעמוד לצדי. כדי לאפשר לי לכתוב במקום בו התחלתי, כל כך בפשטות משל הייתה כאן תמיד. מסיר את הבנדנה. אני כבר לא יודע מי מגן על מי. התעוררה. צוחקת. מושיטה את ידיה. מעולם לא ראתה את ראשי במצבו המעורטל. אנשק את אצבעותיה ואחר כך אפרסם.)
לפני 15 שנים. 15 באוגוסט 2009 בשעה 5:42
