.
עושה סיבוב סביב הגבעה בריצה מטורפת. רזיתי מעט, במשקל שלי מסת השריר מעבדת את החלבון מהר מדי. וגם הגיל עושה את שלו. הגוף כבר לא כזה ממושמע. למרות שבאהבתי הראשונה הגעתי לשיא, באהבתי זו אני מרזה.
מחנה על התל ועוצם את עיניי. אינג'לינה נמצאת מעבר לגבול, אני עדיין כאן. מתעורר מחלום רטוב. צוחק או שמא בוכה. ההד משיב את התערובת אלי והצל רץ בשלשות, בודק את השיחים, מחטא את הרדיוס של המפח. כי מה זה לא בא לי לקום.
קוראים לזה אהבה, אומרת לי הנשמה, אותה אני לובש מזה שישה ימים עם הצד הרך בחוץ. קוראים לזה אהבה אומרים לי סורגי הריסים דרכם אני מביט בפנים. "אהבה" לוחשים אגמי המלח שנקווים במבטי. "אני חתיכת בנזונה בר-מזל", מכריז הלב, "אני מרגיש גם כשאני קבור".
ואני לא מסוגל. לא מסוגל לעזוב למשמרת כאשר איננה, כאשר אני לא יכול השקיע את פניי בשיערה ולהריח אותה, כאשר אני לא פוחד למות אבל מת מפחד שלא אראה אותה יותר. שלא תהיה שם מחר בבוקר כדי להראות לי אחרת, בניחוח של פרחים, בטעם של נקטר, במגע טהור ובקול שכה שונה מזה המצלצל באוזניי. מבלי שנפרד.
הצל חיטא את רדיוס התנופה וההד התכיף את נשימתי. "יש משהו מוזר בכוכבים הלילה", מסכימים שלושתנו כאשר אנחנו יורדים באיטיות מהגבעה לצלילי פרפוריו של הלב שגם אם קבור, עודו מתחנן למות עבור "ולו טיפה אחת".
געגועים.
לפני 15 שנים. 18 באוגוסט 2009 בשעה 0:47
