.
אני מקרב את ידי בזהירות, נוגע בשולי שמלתה משל הייתה עשויה מכנפי פרפר. אחת לבנה. היא נראית בה כלה ואחת בצבע של עיניי, עליה אני מטיל את הוטו של האהובה ביותר עליי. אני רועד כאשר אני נוגע בה. אני פוחד לשנות את הרטט שמקיף אותה, נדמה לי שאני לא נושם כדי לא לחדור עמוק מדי. אני נדהם. וכאשר היא לוחשת, תנשום אליפל, אני יודע שגם לה.
אני מבוהל. מיופייה. אני מבועת מכיעורי. אני לא מאמין למראה עיניי. אני בניתי אותה עבורי.
"אני רוצה שתמותי בידיי," נוהם על סף גמירה, "שתדממי."
הוזה את הלבן מוכתם בדמעות ארגמן ואת התכול בניחוח פלדה. מנסה לגרש. מאגרף את ידי, מעוות את פניי ומתחנן שתכאיב לי כדי להגיע לסיפוק חלקי. אני חייב לראות כאב. הפעם אכאב אני.
משהו פועם בתוכי. משהו מרגיש רע. משהו רוצה להקיא את הבחילה. נדמה לי שזה המבט בעיניה המאותת שהיא מוכנה. להגיע לשם.
היא מניחה על השולחן אלפיים וחמש מאות שקלים. היא משלמת לי על מה שעשיתי עבורה. אני רותח, אבל מבין. במיוחד אחרי שמפרטת. יש לה זיכרון מעולה. היא דומה לי. אני מכיר אותה מבפנים.
היא קנתה שתי שמלות עשויות מכנפי פרפרים חרוכות. אחת בצבע של עיניי ואחת בצבע לבן. ואני כרעתי על ברכיי וביקשתי שתהיה אשתי.
היא הסכימה.
(קם. קשה לי. אבל אני חייב לעבור על המפות. כאשר אני שולף את ידי, ראשה נוחת על הכרית, ברכות. שפתיה אדומות. שמלותיה שבארון מתחככות במדי א?ל?"ף שלי. מכסה אותה, תוחב את קצותיו של הכיסוי תחת גופה הקטון. כמעט מתפתה לשוב ולשכב לידה. כמעט מבטיח לעצמי שזה יהיה רק לעוד קצת. אבל לא יכול. אין לי זמן להתפנק).
לפני 15 שנים. 21 באוגוסט 2009 בשעה 4:41
