.
מהיום אנחנו מאורסים רשמית.
אני שוב כרעתי לא כדי להיות בגובה פניה אלא כדי לבקש. כן, זה היה ברור לכולם שתסכים. אחרת לשם מה להזמין אותם ולהכריז. זה אני שפקפקתי וטרם ברכי נחתה - מבקעת את האוויר בדרכה, סופגת אליה את הכאב המציק של הפציעה האחרונה ואת המזכרת למי שאני – נבהלתי שמא תתחרט. זה אני שקברתי את פניי בירכיה ולחשתי, מבלי שישמעו, שמותר לה. שהמתנתי לה כל חיי ואני מוכן להמתין לנצח גם אם לא תתגשם עד אשר אגמר. כי גם להמתנה אליה טעם מתוק וניחוח נקטר. כי אני רוצה להסתפק בתקווה שבחיים בלעדיה.
ואחרי שהסכימה, התוודיתי. שאם היא מתכוונת לנטוש את העתיד, אני מתחנן שתעזוב כעת. כי גם אם חייתי את כל חיי בהמתנה אליה, אחרי שתלך, בלעדיה לא אוכל להמשיך.
כן, אני רוצה להסתפק בפחות. כי לכל לקיחה קיים מחיר. כי אני מודע לו ולעצמי וכי אני מאילו שתמיד משלמים. כי כאשר קראה לי שוב "דובון טיפשון", נמסתי לרגליה. וכשהסכימה, מרכינה את ראשה וטומנת את פניה בכתפי, לא היה מאושר ממני. וכי אני יודע שגם לא יהיה.
לפני 15 שנים. 14 בספטמבר 2009 בשעה 3:01