.
אני מביט בה נכנסת הביתה. אני מתקרב לחלון ועוקב אחריה כשמניחה את התיק על השולחן וחולפת בין החדרים, בתקווה שמחפשת אחריי. אני רואה אותה בכל מקום בו אני מלין את אישוניי עיניי. אני מכסה אותה תחת שמורות ארובותיי, אני חולם אותה כאשר מגניב את הזמן לישון. וגם במקום בו המבט נגמר, אני רואה אותה רצה במרחקי הנשמה או בעמקים של לב ולפעמים בזיכרון.
אני נסוג מיד לכשגומרת. מתרומם על רגליי. נעמד ליד הקיר. נתמך במצח ראשי. אין לי מושג מדוע אני כזה. למה ככה אני אוהב. אני שונא אותי כשאני גומר בפיסת בד ראשונה שנקרית לידיי למרות שבוכה ומתכרבלת ונכרכת סביב קרסוליי. בועט בקיר. מקלל. ממהר לצאת מבלי להסביר את מה שאני לא מבין.
היא חובקת את גופי בזרועותיה הזעירות. דקיקה כמו חוטי משי, רכה כמו ענן, מרגישה כמו כותנה ומריחה נקטר. נוטל בכף ידי קווצה אחת משיערה וחדור איימה לגעת, מסניף. היא מקרבת אותי אל צווארה ומבקשת שאנשך. אבל אני, שקוע בארומה של אהבתה, מסיר את השמיכה. נוגע לא נוגע בעורה, נושק לא נושק לשפתיה, יורד מטה ומלקק לא מלקק גם כאשר שומטת תחינה שאקרע.
הזריחה מתעטפת בכיסוי רוחות אוורירי. מבוששת. רעדנית וחרדה. מגמגמת אור ואז נכנעת לחשכה. מתעשתת ומבקיעה מעצמה בכאב, משל היה פרי בטנה, אופק שטוף ארגמן. ואני הניצב על הגבעה, פושט את זרועותיי, מפשק את רגליי ומתמכר לצליל פיצוח שלשלאות הכובלות אותי בין מלחמה למלחמה ולקול זליגה אותו משמיעות כאשר נוחתות לרגליי.
Choose your enemies carefully ‘cos they will define you
Make them interesting ‘cos in some ways they will mind you
They’re not there in the beginning but when your story ends
Gonna last with you longer than your friends
oQ7cGBAdOWk
לפני 14 שנים. 29 בספטמבר 2009 בשעה 4:50
