.
זה היה מזמן. ליד הכותל. לפני שלושה ימים.
במקום אותו רציתי להכיר לה אך לא העזתי. עד שבאו לפני שלושה ימים ואמרה: אליפל, קח אותי לשם. לאיפה שאתה מתפלל למטוסי הקרב החגים מעל ראשך, להם אתה קורא אלוהים.
זה היה מזמן כאשר סיפרתי לה על הולדת ישו ועל חורבן בית המקדש, על מקורה של פסחא ועל מדוע פסח אלוהינו על הבכורים. לפני שלושה ימים הסתובבתי אליה בגבי וביקשתי דקה אחת לבד למרגלותיו של הכותל המערבי ואחרי שחזרתי, רצתה לדעת מה שאלתי מההוא המחטט בפתקים.
"לשוב אחרי המלחמה הקרבה בחיים," השבתי בפשטות.
"ומה ביקשת טרם זו שקדמה לה?"
"למות."
זה היה לפני שלושה ימים כאשר התעקשה לשוב ולחפש פתקית אבודה בין לבני קיר סתמי בו אני ממשיך ומטמין את תקוותי. כדי שחס וחליליה לא תתממש.
יחלפו עוד הרבה ימים משולשים עד שאספר לה את האמת. שלא ניתן לשלוף גורל מבין הלבנים, שלא ניתן לאהוב פעמיים, ושכשהידיים משוחות בדם, לא ניתן לחיות. היא תחביא את פניה בכתפי (ואולי זו תהיה אחרת) ותשאל בחשש מדוע אם כך עודי ממשיך ומטמין אותם בכל "לפני שלושה ימים".
ואז גם לה, משל לא ערגתי לפניה, אגלה שהתקוות מתות אחרונות.
.
לפני 15 שנים. 3 באוקטובר 2009 בשעה 7:26
