.
אנחנו לבטח נראים מצחיק מהצד. כשאני מתרחק בפעם המיליון מהביתן, היא מנופפת מהחלון, ואני מת לבכות. אנחנו נראים מגוחך בכל פעם שאני חוזר והיא נתלית על צווארי. אך רגע טרם אני מורה לשנינו לחדול מלהיפרד, אני נבהל שמא שוב לא נפגש.
אני זקן מדי מכדי למות, אחי, אומר לחבר בטלפון כאשר מתקשר. לסמדר מסביר שאין מאושר מזה שעושה את מה שהוא אוהב ושגם לבחור במקום בו תקבר, זה הישג ומחייך כאשר אדונה מצדיק אותי במבט מבין, כשפורש את מפרשי אונייתו וממשיך בדרכו בין חופים סקנדינביים ומותיר אותה בהשגחתי.
לחיים דרכים מוזרות, לחיים יתדות משל עצמם, סערות ומצולות. היא רוחצת אותי במגבת. חולפת על כל שריר ושריר, על כל קיפול של עור, מתעכבת על הצלקות ועל כפות רגליי בלשונה. וכשאני סוגר את מכנסי המדים ונשבע שאני אוהב אותה, היא משיבה: אני שייכת לך, אליפל.
אני זקן מדי, מכדי למות, אחי. לולא כן, הייתי עושה את זה טרם פגשתי בה. טרם הרגשתי שאין דרך חזרה. טרם הבנתי שאני רוצה לא לבד אלא חלק מכפותיה החולפות על גופי. טרם הבנתי שאחיה כדי להודות לה על כי היא היא ושלי. וגם על כך שאני שלה.
כל עוד שומעת אותי.
(http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=26550&postdays=0&postorder=asc&start=40)
לפני 16 שנים. יום ראשון, 29 בנובמבר 2009 בשעה 22:27