.
אני ידעתי שתתקשר, ידעתי שתגשש בזהירות, שתשעין את ראשה אל כתפה וחרישית תשאל אם עכשיו כבר מאוחר. ידעתי שאנשך את אצבעותיי בטרם ייגעו בשיערה האדמוני ובעורה הלבן, טרם אתמכר לרכותו המוכרת של הטוהר בו מתכסה כבענן.
אני ידעתי שלא תשכח. לא כי קורצתי ללא מתחרים, או כי רצחתי את כולם, אלא כי למרות שהייתה זאת שעזבה, נקמה. כי את אשר עיצבה עבורי וקראה בשמי, נתנה כצ'ופר במתנה לקונה העקבי, כי החזירה לי את תכשיט האינסוף שעיצבתי עבורה כאשר מלאו לאהבתנו שלושה חודשים. כי בפרסומות החדשות נראתה יותר ויותר רחוקה. כי הברק שהדלקתי בעיניה כבה, כי אבדה אמון במה שלנצח הענקתי לה.
היא נאנחה בפשטות ואז פלטה איזושהי שטות וצחקקה. אני מוללתי סיגריה בין אצבעותיי, הסתכלתי לצדדים והרגשתי אשם מבלי שאדע על מה. היא נגעה בזרועי ספק מרצון, ספק בשגגה וסובבה אלי את גבה. אני הסנפתי את עורפה מרחוק ומתקשה להותיר את עיניי פקוחות, אבדתי נשימה. היא שאלה אם אני זוכר כיצד... ואני השבתי שבוודאי. נדמה לי ששאלתי אם גם היא... ואולי לא, כי שתקה.
ואחר כך עקבנו אחר השביל שטיפס מעבר לגבול על הגבעה, התפתל קמעא ונבלע בדוק ערפל שהליט על עיניי. ואחר רוח חורפית שבידרה את שיערה ומלפפת בו את כתפיה, הספיגה בה את מחשבותיה, ובחלוף שעה המשיכה בדרכה. אולי בעקבות השביל, אולי בעקבות מחשבותיי ואולי אל עיסוקיה. ואולי לא הייתה שם כלל.
רוטטת מתשוקה, אהובתי שנרדמה בזרועותיי, הבטיחה טרם נכנעה לעייפות ולעלטה, שלנצח תישאר שלי. ליטפתי את ראשה ואיחלתי לה חלומות פז וכאשר נשימתה נרגעה, החלקתי מהמיטה, לבשתי את המדים ונסעתי אל המקום בו היום נפרדתי מאהבתי הראשונה.
אולי חיפשתי את השביל, אולי את הרוח ואולי את ניחוח שיערה. ואולי את זה שהייתי אתה.
ואולי סתם כך כדי להדליק את הסיגריה שלא עישנתי אתה כי אני לא מעשן ליד נשים. לא כשהן עוזבות אותי וגם לא כשאני עוזב אותן.
לפני 14 שנים. 14 בנובמבר 2009 בשעה 5:26
