.
היא מצמידה את לחייה אל הקרסול לאחר שחולצת את המגף מרגלי. היא מציבה על השולחן כוסית וודקה קפואה ופיסות של סלומון מאודה לקינוח. היא מספרת לי שלא נשמה עד עכשיו, שלחייה אין טעם בלעדיי ואני גולש על ברכיי, מניף אותה בידיי ומתחנן שלא תעזוב אותי לעולם. כי גם אם פעם חייתי בלעדיה, לא אוכל להמשיך אם תלך.
רק אמש אלתרתי עוד מתקן. רק אמש קראתי לה בשמות גנאי, רק אמש קיפלתי אותה לשניים והצלפתי בה כדי לגמור. רק אמש הצמדתי את ידיי אל פניי, ומתמכר לדם קרוש שבין אצבעותיי בלמתי בי את הצורך לרצוח אותה. רק אמש הייתי מאושר כי העניקה לי את היכולת להתקרב אל מה שאני עורג.
אבל היום, כשהיא ניצבת מעליי, וטעם סלומון עודו בפי כמו גם חומו של אלכוהול, אני רוצה להיות מישהו אחר אך לא יכול. כי העולם אינו עוצר גם כשאני אוהב.
כי אין זה משנה עד כמה רכים צללים החולפים מאחורי גבי כשאני מביט בראי, או עד כמה יכאבו ברכיי מנפילת פתאום הממוטטת אותי כשהיא שבה מאולפנה ולוחשת: "אליפל, לבי עולה על גדותיו, כשאתה אתי," במבטא צרפתי. וכי אין זה משנה כמה אשבע כי אמות או אחיה, גם עבורה לא אוכל לשנות את העולם.
"ואם גם מחר לא תנטשי עמי אל הזריחה, אם גם מחר תאמיני באהבה מבועתת שפורצת מלוח לבי, אני אבנה עוד מתקן סביבך ואהיה רע כי זה מי שאני. אך אם יבוא יום ונעבור עולם, אבקע בפניך את צלעותי ואת עורי כדי להוכיח שאני אחר."
24 שעות אחרי.
עכשיו כשאני צריך לצאת.
היא נרדמת על הכרית לרגליי. והנה, במחשבותיי אני מניף אותה על ידיי אך במציאות מתחרט. יורד למטה, מביא שמיכה ומכסה. עוטף אותה כפי שנהגתי לעטוף את ילדיי. כן, כלפיה, אני מתגעגע גם את זה.
לפני 14 שנים. 10 בנובמבר 2009 בשעה 0:16
