.
כל ההצגה על מתקניה אינה חשובה כלל ואפילו לא העובדה שאת המתקן עצמו בניתי ממש על אנג'לינה. בתחילה קשרתי את פרקי ידיה באופן הכי חסר משמעות והכי רופף, כך שאף המחשבה על כי הגבלתי את תנועתה, נראית מטופשת בדיעבד. אחר כך חיברתי אל הקשר שתי לולאות ברזל משולבות שהיו אמורות להכביד על פרקי ידיה אבל נראו רופסות ונטולות און כאשר השתלשלו אל ירכיה החשופות. ומילא ששני העמודים שהצבתי בצדדיה לא נראו מאיימים במיוחד, אך עד כמה התעצמה מבוכתי כאשר חיברתי אותם ואותה אל הקורה העליונה ומצאתי את עצמי במרכז תפאורה של תמונה אמנותית זולה או פרסומת לבגדי שרף-גומי או עור.
כפי שציינתי. דבר לא היה מיוחד, לא העמודים, לא החבל, לא שרשרת הפלדה המאולתרת ולא אני שניצבתי שם מולה, אוחז בידי האחת בשוט ובשניה בזין שלי שהתעקש להיזקף כהרגלו כשאני נמצא לידה. לא היה עד שענדתי לה את גאג הסיליקון ומבויש, שאלתי בלחש כמעט אם היא יודעת מדוע אני אוהב אותו כל כך. והיא, לועסת את הצינורית החלולה שפישקה את שפתיה, מלמלה שאין לה מושג.
"כי מכיוון שאת לא יכולה שלא לרייר דרך הצינורית הזאת," הסברתי, "אני חושב שזה משפיל למדי."
היא הנהנה בראשה.
"את אוהבת שמשפילים אותך, אנג'לינה?" שאלתי והנחתי לזקפה שממילא ניצחה את כוח המשיכה.
"לא, סר," מלמלה מבעד לצינורית, "אף אחד לא אוהב להרגיש מושפל."
אנג'לינה כמובן טועה. השפלה תמיד הייתה אחד מהכלים החזקים יותר ביחסי BDsM להפקת הנאה. ואין צורך לבנות לשם כך מתקנים מפחידים או להשתמש בגאג מסיליקון, די בתמונה הבסיסית בה היא מזדחלת על ברכיה במערומיה ומלקקת את מגפיי. האם הוראה כזאת הייתה משפילה את אנג'לינה? אני לא בטוח בכך, לא אחרי שבמשך תקופה כה ממושכת סירבתי להפצרותיה להשתמש בה לצרכיי. לא אחרי שבמשך לילות ארוכים ניצבה על חזי, אם ברגליים יחפות ואם נעולה בנעלי עקב עוצרות נשימה בעדינותן, ונתמכת בידי הטמינה את בהונותיה בפי או באשכיי. וגם לא אחרי שנפלתי על ברכיי אין ספור פעמים לפניה כדי שמרוגש, רועד ונפעם מאהבה, להיות קרוב יותר אל ליבה.
מביט אל השעון וסופר את השעות שחלפו מאז אותו בוקר מאוחר, כאשר שטוף גשם חם, מגרד את עיניי ואת פניי בבנדנה ספוגה, הרגשתי מאושר כפי שלא הייתי מעולם. מאז עזיבתה של אננה לא פסקתי מלענות את עצמי בתהיות חסרות תכלית (דביל) האם שגיתי כשגם ממנה עשיתי קודם כל מלכה. האם לא הייתי אמור מהרגע הראשון לדרוש את מה שסירבה לתת אחר כך. האם במקום להושיב אותה על כתפיי, לצלול אל מצולות תשוקתה שרחצה את גרוני ואת שפתיי וללמדה להדק את ירכיה ולחסום את אספקת האוויר לנחיריי, הייתי צריך לחדור את פיה ולייצב בידי את ראשה. אולי במקום להעמיד גם אותה על חזי או ליפול לפניה על ברכיי, ונכלם מהיותי אני להתחנן לסליחתה, הייתי צריך לאלף אותה להיות שלי. והרי רציתי... רציתי כל כך. ובכל פעם שלא יכולתי להשתלט עוד על צרכיי, שברתי, קיללתי, ירקתי וטרקתי את הדלת מאחוריי. עד שנואשתי ולא נותר בי דבר פרט לצחוק שצחקתי עלי כדי למהול בבדיחה, שהפכתי בעיניי, את הפצע שנפער במקום בו פעם שכנה גאווה.
כשאני מסובב את אנג'לינה ומתייצב מאחוריה, משקיע את פניי בשיערה וחש עד כמה - למרות הקשירה, למרות שאינה מעלה בדעתה מה יקרה בעוד שניה, למרות שאני גבוה ממנה ביותר ממחצית מטר ושוקל מאה ושבעים לעומת הארבעים וקורט שלה, למרות שאני מקועקע, גלוח ראש ומבונדן – רפוי גופה, אני יודע שלא יכולתי לשגות פעמיים ושלילדה הקטנה הזאת, בדיוק כשאבדתי אמונה שאי פעם אהיה נאהב, הוכחתי שגם אם אני מפלצת ואהבתי מורכבת מדמעות, כאב ולפעמים אולי אף השפלה, עבורי היא לנצח תהיה מלכה אך בעיקר הטעם לחיי.
לפני 15 שנים. 30 באוקטובר 2009 בשעה 3:22
