.
האם באמת הכל קשור לכאב, ופרט לו אין אני?
מחדיר את אצבעותיי לתוכה ואז שולף אותן באחת. מנגב במגבת ותוחב את קצה? לתוך הפרח שלה. מספיג את נקטריה במרבד. שולף בזהירות ומחדיר ארבע אצבעות. היא זועקת בכאב. אני לא מבין.
"לא אמרת שהפיסטינג מגרה אותך?" שואל.
"כן," נאנחת, "אבל לא כשייבש."
"מגרה, אבל בתנאים שלך?"
זה מעצבן אותי בכאילו אבל באמת גורם לי לצחוק. אני מכיר נשים כמו את כף היד שאני מחדיר לתוכן.
אני קורע אותה שוב. רוצה לראות איך תתמודד עם הכאב. דוחס את ידי יותר עמוק ואז מניף אותה מהמיטה. ידי האחת עודה קבורה בתוך הפרח שלה והשנייה אוחזת בבטנה התחתונה. משכיב אותה על רצפת המקלחון.
"אני יכולה ללכת מאסטר, לבד," מחייכת אלי. עדיין לא מבינה.
"נראה אותך הולכת כשידי תקועה לך בכוס," ממלמל ואוחז את הזין שלי בידי הפנויה.
אני מזהיר אותה שלא תצעק. אני מסביר לה שאם תפתח את פיה, אשתין בתוכו. אני מציין שעדיין מוקדם. אני מנסה להיות נחמד. זה לא מצליח לי כי היא בוכה ומסובבת את ראשה אל רצפת המקלחון. כשהיא נשטפת בשתן שלי, איני מבדיל בינו לבין הדמעות הזולגות מעיניה וכאשר מסיים ופותח את מי המקלחון – בינה לבין המים הפורצים מתוכו. היא נלחמת על חייה. המים חונקים את נשימתה. אני לא מחזיק בה עוד. ידיי קוברות את פניי. היא יכולה לברוח אבל עודה כאן.
Do you love Me still?
שואל וזורק עליה את הסבון. אני חייב לצאת כי אני מאחר בתשע דקות ועשרים ושבע שניות. להיות אני.
לפני 14 שנים. 17 בדצמבר 2009 בשעה 2:29
