הנחתי את ידיי על כתפיה. הבית הזה מוכן. אמרתי. גם המטפסים בשם Bleeding heart לתוכם נחתתי בשבת אחרונה כאשר הייתי מחוק. והוא שלך.
היה שקט הבוקר ופרט לה לא זז דבר. היא ביקשה שאעמוד מול הקיר והביאה את הלפיד. לבשה כפפות. את טועה, חייכתי. היא ניגשה לחדר הרחצה והתחרטה. כאב לה באיזהו מקום אותו איני מבין. אחר כך היא ישבה בחדר שלה ואני בזה שלנו. כי לאדונים אין חדר מיוחד. אנחנו בסך הכל בני אדם.
היא אמרה שהיא מצטערת, אני אמרתי שלא קרה דבר. היא אמרה שלא נגעתי בה מזה יומיים. אני אמרתי שאת כל מה שעשיתי, עשיתי בשבילה. ועכשיו, אחרי שהגינה מוכנה, אותה הרגשתי עלה עלה בידיי... אני יודע שעשיתי את כל אשר הוטל עלי.
עם שמש ראשונה בפינת חמניות תצמחנה פטריות. את החינניות תשקי פעם ביום. לעצים אל תדאגי כי הפניתי את הנחל תחתם.
את ה Bleeding hearts תזכרי כרצונך. לא, אל תבכי. אני מעין מוזר שכזה. ספק רומנטי ספק רוצח. ספק רוצה לחיות, ספק לא. ספק רוחץ בך משל היית מעיין חיי, ספק הארגמן המתיז מעורקיי. ספק היית הסכין הנוברת בנבכי, ספק מלאך.
האצבעות לוחצות על הרקות. אני קפאתי במחשבה, היא בדמעה.
טל של בוקר.
לפני 16 שנים. יום ראשון, 17 בינואר 2010 בשעה 23:45